הפור כנראה נפל: שלטון נתניהו עומד להסתיים. נכון, אמרו את זה קודם לפניי, וטעו. זה לא משנה. הפעם קורה משהו שלא קרה בעבר: נתניהו הלך כמה צעדים רחוק מדי, אפילו בשביל רבים מתומכיו. היחס המבזה שהעניק לכוונותיו הטובות של בני גנץ, שהיה מוכן לקורבן אישי ופוליטי מרחיק לכת, והנכונות שלו לקחת אפילו את תקציב המדינה כבן ערובה לגחמותיו האישיות בתקופה כלכלית קשה כל כך, עוררו אי אמון חמור אפילו בקרב רבים מתומכיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המרגיעה הלאומית: ד"ר אורלי גרינפלד תשמש מסבירנית מנהלת הקורונה
– סגר שלישי? עשר המלצות לפיג'מות חדשות
– דעה: טובה אי לוחמה משלום
ראו את גדעון סער, שרן השכל, מיכל שיר, זאב אלקין, ומי יודע מי עוד יצטרף אליהם בימים ובשבועות הקרובים. לראשונה מאז עלה נתניהו לשלטון במרץ 2009, הליכוד עצמו מתחיל להתפרק. על דאטפת אטפוך: מה שנתניהו עשה, ביעילות רבה כל כך לרבים מיריביו, קורה עכשיו לו עצמו.
כדי לשבר את האוזן מול מי שעדיין לא השתכנעו בצורך לסיים את שלטון נתניהו, כדאי בכל זאת להזכיר: רוב תומכי נתניהו לא מאוהבים בשיטות העבודה שלו. גם הם מזהים את הבעייתיות. אבל מבחינתם, הישגיו המוכחים – יציבות ביטחונית וכלכלית בתקופות הסוערות של האביב הערבי ובמשברים כלכליים גלובליים, גיבוש קואליציה רחבה נגד האיום האיראני עד כדי הסכמי שלום עם רבות ממדינות ערב, ולאחרונה גם מבצע חיסוני הקורונה – מצדיקים הבלגה נוכח שיטותיו.
אבל זה בדיוק מתכון הצמיחה של כל המנהיגים המסוכנים. שום חברה אנושית לא מאוהבת בדיקטטורה כשלעצמה. אבל הרבה חברות היו מוכנות להפקיד את גורלן בידי עריצים, כשהשתכנעו שהם מספקים את הסחורה. ישראל 2020 היא בהחלט לא דיקטטורה, אבל הנכונות להעדיף את האינטרס של השליט על פני זה של הציבור, הסימן המובהק לשלטון עריצות, גוברת והולכת. יתר על כן: הבלגה מול שיטות נתניהו תיצור תקדים שישמש גם אחרים, מוכשרים פחות.
בהנחה שאפשר כבר לראות את היום שאחרי נתניהו, צריך גם להתכונן לקראתו. לדאוג שלא ניפרד רק מהאיש ביבי, אלא גם מן הביביזם: משיטת ה"הפרד ומשול", ומהנכונות לראות במבחן ההצלחה את המדד הבלעדי לאיכות המנהיג. יש לשקם את החברה הישראלית שאחרי עידן נתניהו, וזה אומר לנקוט גישה הפוכה, גם בטקטיקה וגם באסטרטגיה. באסטרטגיה – במקום הפרד ומשול דרושה התמקדות בטוב המשותף; באיזונים שיכולים לגרום למרב הישראלים להרגיש שהמדיניות מביאה בחשבון גם אותם ואת צורכיהם. ובטקטיקה – במקום להתמקד באישי, בזיהוי היעדים הנכספים עם אדם מסוים ובזיהוי הסכנות עם אנשים ומגזרים אחרים, יש להתמקד מחדש בזיהוי הערכים הנכונים ובקריאה לכל מי שמזדהה איתם, לא משנה מה זהותו המגזרית, לבוא ולהפוך לשותף.
המערכת הפוליטית מורעלת מכדי שהשינוי יבוא מתוכה. למעשה, היא מוטה מעצם טבעה לאישי ולמגזרי, ולכן גם בזמנים טובים יותר אי אפשר לצפות שהשינוי יבוא ממנה. הוא צריך לבוא מלמטה, מן החברה האזרחית, בהתגבשות של כמה שיותר אנשים וקבוצות, בני מגזרים שונים, ואפילו בעלי תפיסות עולם שונות, שיסכימו שכללי המשחק חשובים לא פחות מן המשחק עצמו והכרעותיו; שניצחון בקרב על תוכן ההכרעות לא מצדיק ולא שווה את קריעת החברה לגזרים. אפשר ורצוי שכל מחנה ישאף לשינוי, אבל צריך להיות ברור שאיכות הדרך חשובה לא פחות מן המטרה.
יש בישראל כבר לא מעט קבוצות שהתחילו את הדרך הארוכה הזו. אשתי המנוחה במבי המשילה את "משל הפיצה", הגורס שהחלקים הנמצאים במרכז החברה, כמו קצות המשולשים בפיצה, קרובים יותר זה לזה מאשר לקצוות של המשולש שהם שייכים אליו. ממילא עליהם לשלב ידיים ולשתף פעולה מול כלל הקצוות, גם אלה שמתוך המחנה שלהם. מכון "שחרית", הטקס שעורכות תנועות הנוער ביום השנה לרצח רבין, שיתופי הפעולה בין מכינות קדם־צבאיות שהשקפת עולמן שונה בתכלית – אלה רק כמה דוגמאות לפעילות בכיוון הרצוי, מה שאומר שזהו לא יעד תיאורטי. הקול הזה צריך להתגבר, כי בחיים הפוליטיים בכלל, ובעידן הרשתות החברתיות בפרט, הפוליטיקאים מושפעים עמוקות ממה שעולה מן הציבור. חשוב שהם ישמעו גם את הקול הזה בעוצמה לא פחותה מן הקולות המסיתים והמפלגים.
