יש דמיון רב בין דילן דוויאס לשחרוז צ'ודרי; לא היינו מכירים אותם אלמלא טמנו, כל אחד בתורו, מלכודות מכאיבות לשני ארגוני תקשורת מובילים בארה"ב. דוויאס היה איש ביטחון בקונסוליה האמריקנית בבנגזי שבלוב, שעקץ את תוכנית הדגל "60 דקות" של רשת CBS. צ'ודרי, אזרח קנדי, שם ללעג את הניו־יורק טיימס. שני אלמונים, מצוידים בכישורים של אומני הונאה, הצליחו בלי מאמץ מיוחד למוטט את חומות ההגנה מפני דיווחי כזב שהקימו בעמל רב מוסדות תקשורת המזוהים עם מקצוענות ואיכות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדענים חושפים: אחרי בידוד, אנחנו מגיבים לבני אדם כמו לפיצה
– מחקר: כך נשרף ההיכל
– מותו של אהוביה סנדק ז"ל היה רשום על הקיר
התסריט בשני המקרים זהה כמעט: ב־2012 הטילה תוכנית התחקירים 60 דקות פצצה כשאירחה באולפנה את קצין הביטחון של הקונסוליה. בלי למצמץ תיאר כיצד הדף לבדו עשרות אנשי אל־קאעידה שתקפו את הנציגות האמריקנית בבנגזי והרגו ארבעה אנשים ובהם השגריר, בשעה שכל העובדים התחננו לעזרה שלא הגיעה מהבית הלבן. לא חלף זמן רב עד שהתברר שהאיש עזב את העיר שעות לפני האירוע, ולא היה לו מושג מה באמת קרה שם. ברשת מיהרו להודות: "עבדו עלינו… זהו פנס גדול וכואב בעין".
בסוף השבוע שעבר, כתבת הניו־יורק טיימס רוקמיני קלימאצ'י תיארה בהסכת של העיתון, "ח'ליפוּת", את מסע ההקצנה של אזרח קנדה שיצא לסוריה והפך לעורף ראשים של דאעש. כמו ב־60 דקות, גם כאן הסיפור נרקח בדמיונו הקודח של מתחזה מוכשר, שהואשם בבית המשפט בקנדה בכך שערך "מתיחת טרור". בחשבון נפש נוקב הודתה הכתבת לפני ימים אחדים שפספסה סימנים ברורים להונאה, הבטיחה "להיות טובה יותר בעתיד", והחזירה פרס יוקרתי שהספיקה לקבל.
העורך הראשי של הטיימס, דין באקט, ציין את שורש הבעיה: "היינו מאוהבים כל כך בסיפור, שכשראינו ראיות לכך שהוא ממציא לא הקשבנו להן. זה היה כישלון מערכתי". באקט, בצדק, מייחס זאת להטיית האישור, כלומר הרצון להאמין במה שנראה כסיפור מצוין. "זהו אחד המקרים שבהם אנחנו לא מעניקים חשיבות מספקת לחומרים הסותרים את הסיפור, או לסימנים שהסיפור לא חזק כמו שחשבנו", כתב באומץ. הוא פתח פצע כואב במיוחד מעברו של הניו־יורק טיימס: פרשת הכתב הבכיר ורב השקרים ג'ייסון בלייר, שנחשפה ב־2003, אחת הפרשיות המביכות בהיסטוריה של העיתונות האמריקנית. בלייר הונה את העיתון ב־36 דיווחים כוזבים מתוך 73 הידיעות שפרסם במהלך תקופת העסקתו. "שיקרתי ושיקרתי. ואז שיקרתי עוד. אלה היו פנטזיות שלמות", כתב בספרו "לשרוף את בית האדונים".
כמו העורך הנוכחי גם העורך דאז, האוול ריינס, הודה בכשל מערכתי ובהפרת הסטנדרטים העיתונאיים, וכיאה לעיתון שהטמיע תרבות של תיקונים והתנצלויות בעולם המערבי הוא עשה זאת בכותרת הראשית: "הזיופים מייצגים בגידה עמוקה באמון, והם אחת מנקודות השפל בהיסטוריה של 152 שנות העיתון".
בניגוד לפרשת בלייר, בנפילת הטיימס לא הכתבת התחזתה; היא רק מעדה בגדול, מה שלא מונע את כניסתה למועדון המפוקפק של "הברווזים השמנים" בתקשורת הבינלאומית. רוקמיני קלימאצ'י הצטרפה לבלייר ולעוד רבים ולא טובים, ובהם זוכת פרס הפוליצר (שבוטל) ג'נט קוק מהוושינגטון פוסט, שפברקה את הסיפור על הילד ג'ימי המכור לקוקאין; ג'ק קלי מיו־אס־איי טודיי, שבשירותו ככתב חוץ בירושלים שיקר כשסיפר שהיה עד ראייה לפיגוע הטרור במסעדת סבארו בירושלים ב־2001; ונציג אירופה בחבורה, קלאס רלוציוס מ"דר שפיגל" ומרשת CNN, שהפריח שקרים מלוא החופן בלי שאיש מעורכיו פקפק בהם.
בכל אחד מסיפורי הנפילה האלה הפעילות עברה מתחת לרדאר של מערכת בדיקת העובדות, אף שסימנים לא מעטים היו אמורים להדליק נורה אדומה. הכתובת הייתה על הקיר. לא רק הלחץ האדיר והתחרות הדורסנית המתעצמת בעידן הרשת, אלא גם כמיהה עזה של כתבים לרצות את עורכיהם ואת מנהליהם ולספק להם את הסחורה שהם מעוניינים בה כל כך, גרמו לעיוורונם המוחלט.
הלקח הנדרש הוא אחד: להפוך כל אבן בתהליך בדיקת העובדות, ובעיקר להטיל תמיד ספק ולא להתמסר ולקדש כתב חרוץ במיוחד או מקור נאמן. זה מה שעשוי למנוע ייסורים של אהבה עיתונאית נכזבת וכוזבת.
ד"ר אורי פז הוא מומחה לאתיקה עיתונאית ולחדשות כזב, לשעבר מנכ"ל ערוץ הכנסת
