הבחירות הקרובות בישראל יעמדו בסימן תהליך דחיקת הממד האידיאולוגי מתוך המערכת הפוליטית, לטובת היגיון פרגמטי-ריאליסטי שמייצר אפשרויות פוליטיות ותרחישים שאולי נראו כבלתי אפשריים עד היום. אין משמעות הדבר כי תפיסות ואידיאולוגיות נעלמות לחלוטין מהבימה הפוליטית והציבורית, אבל הנטייה של גורמים פוליטיים רבים לפעול באופן רב ממדי ורב שכבתי – כשאל מול יסודות אידיאולוגיים המגדירים מפלגות ומנהיגים גוברת הנכונות לטשטש את קיומם ולשנמך את מעמדם לטובת אימוץ סדר יום לכאורה ניטרלי – בולטת. כך שרעיונות, תפיסות עולם ואידיאולוגיות הופכות למעין פוסטרים התלויים בפינות חשוכות, בעוד המעשה הפוליטי עצמו מוגדר מתוקף מערכת שונה של אינטרסים ומניעים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מותו של אהוביה ז"ל: עתירה נגד מעורבות המשטרה בחקירה
גם בלי לבטל חוקי יסוד, שופטי בג"ץ מצמצמים את סמכות הכנסת
האם יד ושם מוביל תפיסה שנויה במחלוקת בחקר השואה?
זה אינו תהליך חדש. הוא מלווה את הפוליטיקה הישראלית כבר שנים, ונוכחותו הורגשה היטב בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. הקמתה של כחול לבן כמפלגת כלבו פוליטית שהציגה מצע רעיוני אקלקטי הייתה הביטוי לכך, כמו גם החלטתה לחבור למפלגת הליכוד בממשלת האחדות, שכללה, אגב, גם מפלגת שמאל מובהקת כמו מפלגת "העבודה". לא פחותה מכך הייתה חציית הקווים של אביגדור ליברמן וסירובו להצטרף לממשלה ימנית מובהקת שעלתה בקנה אחד עם מכשירי התפיסה הרעיונית של מפלגתו "ישראל ביתנו".
גם הליכוד עצמו עבר תהליך של פרגמטיזם פוליטי. חרף מאמצי העומד בראשו, בנימין נתניהו, לשמר את ההבחנות הוותיקות של אידיאולוגיות ימין ושמאל, הוא עצמו הוביל גישה שהתאפיינה בריאליזם פוליטי בלתי מבוטל ובמדיניות של אמצע הן בתחום המדיני, הן בתחום הכלכלי ואפילו בתחום החברתי.
המחשה טובה ומפורשת לנוכחות תהליך הפרגמטיזם בפוליטיקה הישראלית נמצאת בנאומו של נפתלי בנט בו הכריז על התמודדותו לראשות הממשלה, והבהיר כי לאחר הבחירות יש להניח את האידיאולוגיה בצד ולהקים ממשלה שתעסוק אך ורק בניהול משבר הקורונה. גם גדעון סער, לכאורה איש ימין מובהק, אינו חושף סדר יום רעיוני זולת המאבק בנתניהו האיש. זאת בעוד שעופר שלח – פורש "יש עתיד" ואיש שמאל מובהק בעל הטייה ליברלית – הבהיר עם גירושיו מיאיר לפיד כי פסילה של גורמים במערכת הפוליטית, לרבות מפלגות חרדיות, אינה עומדת מבחינתו על הפרק.
כך, למרות שהקטגוריות האידיאולוגיות הקלאסיות של ימין ושמאל עדיין קיימות בשיח הציבורי ובמידת מה גם בזה הפוליטי, הולכת ומתעמעמת השפעתן על עיצוב המערכת. המחשה מרתקת לכך היא הקושי של הפרשנים באולפנים לשרטט באופן ברור את דמות המערכת הפוליטית לאחר כל סקר בחירות, ולאפיין בצורה בהירה את הגושים לנוכח טשטוש הגבולות האידיאולוגיים המאפיין אותה. בעוד ההיגיון האידיאולוגי של מערכת הבחירות הקרובה, המבוסס על הגדרות קלאסיות של ימין ושמאל, מלמד, לפי הסקרים, על הגמוניה ימנית, בפועל תהליך מסמוס הקטגוריות הללו והפרגמטיזציה הפוליטית (שבמערכת הבחירות האחרונה הובילה אפילו לשיתוף פעולה בין כחול לבן לרשימה המשותפת ולשיתוף פעולה בין הליכוד לעבאס מנצור מרע"מ-תע"ל) סולל את הדרך לאפשרויות פוליטיות חדשות, ולמערכת בחירות שתתעדף היגיון מסוג אחר, ובראשו שאלת עתיד נתניהו. הדבר מקטין את סיכוייו של נתניהו לגבש סביבו קואליציה. ניתן לומר שכך היה המצב בכל מערכות הבחירות שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות, אם כי ישנם שינויים אחדים שיוצרים הבדל פוטנציאלי בין המערכה הרביעית לבין השלוש שקדמו לה.
האחד: המערכה הזו תתנהל בצל משבר הקורונה ובמציאות שבה ישראל עדיין בשלב מוקדם של מבצע החיסונים. כפי שהראו הבחירות בארה"ב, מערכת בחירות בתקופת קורונה היא עניין מורכב ובעייתי לדרג הממשלתי הנוכחי. בנסיבות בהן הפסיכולוגיה הכללית של הציבור מאופיינת במורת רוח מהמצב – דכדוך מההגבלות וחוסר נחת לגבי שגרת החיים שאבדה – מי שישלם את המחיר, ללא קשר לאופן ניהול המשבר, יהיה הדרג המכהן. במאמר מוסגר ובניגוד לדבריהם של פרשני התקשורת שהפכו לקונצנזוס, יש לציין כי המשבר בישראל נוהל באופן לא רע בכלל. אבל, כפי שאנחנו יודעים, רציונליזם אינו מטבע שעובר לסוחר והחלטות אנושיות מושפעות משמעותית מרגש.
השני: נתניהו מיצה את התחמושת שלו בסבב הבחירות האחרון. הרומן עם כחול לבן ועם גנץ הותיר לא רק את שותפיו עד לא מכבר ריקים פוליטית וחבוטים, אלא יצר אפקט מצטבר גם ביחס ליכולת העתידית של נתניהו למסמס חלקים ממחנה "רק לא ביבי" כדי להבטיח קואליציה עתידית. סימן שאלה קטן לגבי הנכונות של בנט לחבור לנתניהו קיים, וסימן שאלה גדול אופף את נכונותו של סער לעשות זאת. לא רק ישראל ביתנו מכרסמת בפוטנציאל הפוליטי של הליכוד להשגת קואליציית 61, אלא גם מפלגת "תקווה חדשה" של סער שכבר הודיע כי לא ישב עם נתניהו.
השלישי: האתגר לנתניהו כבר איננו חיצוני ושוכן מחוץ לגבולות המחנה הפוליטי המובהק שלו. אמנם ליברמן הציב בפניו אתגר מבית אבל באלקטורט הפוליטי שלו מדובר במשקל נוצה, מאחר וליברמן היה ונותר מנהיג של מפלגת נישה שהפלרטוט שלו עם מצביעים חילונים ליברלים לא הוכח כמוצלח. הפעם, האתגר לליכוד הוא מתוך הבית פנימה. המעשה של סער מבקש לחקות את זה של אריאל שרון ב-2005 שפרש והקים את מפלגת "קדימה" שהדיחה את הליכוד מהשלטון.
ריבוי מפלגות בינוניות
לשלושת העניינים הללו נודעת משמעות רבה לקראת הבחירות הקרובות במרץ, שכן המתח בין ההיגיון האידיאולוגי לזה הפוליטי צפוי להחריףמשמעוביחס למערכות הבחירות האחרונות. כאמור, הדבר מייצר אתגר פוליטי קשה הרבה יותר לנתניהו ומפחית את סיכוייו להיות זה שירכיב את הממשלה הבאה בישראל, גם אם האפשרות קיימת (אולי בכפוף להצלחת מבצע החיסונים הלאומי) כי בסופו של דבר הוא יהיה זה שינצח את הבחירות.
ברמה הלאומית יצטרכו מתנגדיו לייצר ממשלה עם מרכז כובד משמעותי ויציב לאורך זמן על בסיס מרובה מפלגות בינוניות (בין 10 לבין 20 מנדטים). מבחינה זו, גם אם נתניהו יפסיד הרי שישראל רחוקה מלהתעורר לשחר של יום חדש. מפגיני בלפור ישיגו בכך את ראשו הפוליטי של נתניהו ואולי בעקבות זאת גם יתמסמס משהו מכוחן של האנרגיות המוקצנות הרווחות בפוליטיקה ובציבור. אולם ברמה המבנית, הפוליטיקה הישראלית – בהיעדר שינוי השיטה – תמשיך להתמסר לפוסט-מודרניזם הפוליטי הכרוך בדינמיות רבה, בצמיחתן המהירה של מפלגות אופנה ובחוסר יציבות כרוני, שכנראה תביא לכך שגם הממשלה הבאה בישראל, בדומה לזו הנוכחית, תעמיד כנקודת החיבור האפשרית בין כלל רכיביה לא רק את הדרת נתניהו אלא גם את משבר הקורונה, תוך הקפאת העיסוק בכל עניין טעון אחר השנוי במחלוקת.
לפיכך, מי שמבקש לראות את הגאולה הלאומית המוחלטת בבחירות 2021 עלול להתאכזב, שוב. הן בנסיבות שבהן נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה אבל גם בנסיבות הופכיות שבהן יעשה זאת זולתו.
