אַחַי הָעַקְשָׁנִים: בין הטבח בתרפ"ט לנערי הגבעות

במתקפת הטרור שפרצה ב-96', זו המכונה "אירועי מנהרת הכותל", מתוך כוונה להטיל את האשמה על ישראל, נפצע קצין תותחנים ראשי תא"ל דן הראל. כאשר ביקר אותו בביה"ח הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין שחק, ציין הראל, גיבור ההתנתקות לעתיד, בפני שחק את האיפוק שהפגינו כוחות צה"ל אל מול מטחי הירי של מחבלי הסיור המשותף של אש"ף. זה המסר שהיה חשוב לו להראל להעביר, כאשר מצלמות הטלוויזיה בחדרו; להעלות על נס את עוז רוחם של הלוחמים שהצילו את השלום.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מותו של אהוביה ז"ל: עתירה נגד מעורבות המשטרה בחקירה
– גם בלי לבטל חוקי יסוד, שופטי בג"ץ מצמצמים את סמכות הכנסת
– התלבטות בוועד האולימפי האמריקני: האם להכריח ספורטאים להתחסן?

בסיפורו של ש"י עגנון "מאויב לאוהב" מתאר הסופר את השינוי שחל אצל הערבים בייחס לעלייה וההתיישבות היהודית, מהתנגדות להשלמה, כך: "מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח ובא בדרך ארץ. והואיל שהוא נוהג עמי בדרך ארץ נוהג אף אני עמו בדרך ארץ… ובאמת שכנים טובים אנו,…" נראה שהמסר שהצליח להעביר הראל ממיטת חוליו הוא שהמלים "נתנמכה רוחו", אינן מתייחסות עוד לערבים אלא ליהודים. התוצאה מנמיכות הרוח הזו, שמקורה באסכולת אוסלו, היא שינוי יחסם של היהודים כלפי אנשי אש"ף – אצל רבים מהיהודים, המחבלים אינם נתפסים עוד כאויב.

את ההשלכות של היפוך מגמה זה ראינו בימים האחרונים בשני מקרים, בקדומים ובכביש אלון: מחד, חוסר תגובה של לוחם גולני למחבל שניסה לשרוף אותו, ומאידך מרדף נחוש של המשטרה אחר נערים פוחזים. מרדף שהסתיים במותו של נער בנסיבות שטרם הובררו. שני אתוסים מרכזיים בתולדות הציונות, ההגנה העצמית וההתיישבות, הושלכו, בצירוף אירועים לא מקרי, לקרן זווית.

האתוס הראשון, ההגנה העצמית, נבנה על גביהם של היהודים שנרצחו בחברון במאורעות תרפ"ט, כפי שתיארה אניטה שפירא בספרה "חרב היונה". בספרה הציגה שפירא את התגובות בעיתונות ובהנהגה לטבח בחברון. ב"הארץ" נכתב על הטבח: "שחיטה ממש כשחיטות אונטה ופטליורה ערכו ערביי חברון ביהודים". הידיעה נכתבה תחת הכותרת "בעיר ההריגה" כאנלוגיה לשירו של ביאליק בעקבות הפוגרומים ברוסיה. מנגד, כתב ברל כצנלסון על גבורת מגני חולדה כך: "הנוער כולו בן לילה הפך לעשוי ברזל". את ההתגוננות בירושלים תיאר "דאר היום" בדברי מליצה על "שבעיני כל בניה… הבהיק ברק מתכת של לא ניכנע… אותו ברק מתכת שהיה לאנשי אלעזר בן יאיר במצדה".

נראה שהסרטון של לוחם גולני מייתר את הצורך לדון עד כמה הרסנית הייתה ההשפעה של פרשת אלאור אזריה על רוח הלוחמים ועל אתוס ההגנה העצמית. ומאחר שגם פרשת אלאור אזריה התרחשה בחברון קשה להחליט אם העובדה שהטבח בתרפ"ט, שהיה נדבך ביצירת מסד ההגנה העצמית, היא אירונית או טרגית. רוצה לומר, המציאות שבה נמצאו שני הלוחמים, מופקרים על ידי יועצים משפטיים תחילה ולאחר מכן על ידי מפקדיהם, מובילה למסקנה עגומה שבאותה העיר נולד ונקבר אתוס ההגנה העצמית.

האתוס השני, ההתיישבות, שאותו מגשימים 'נערי הגבעות' (כן, כן), נמצא אף הוא במלחמת קיום. זאת גם אחת מתוצאות השיבוש המוסרי שהתבטא ב"הסכם אוסלו", כאשר ה"אוהב"- המתנחל, הפך לאויב. היחס המיוחד מהתקשורת והמשטרה שלו זוכים 'נערי הגבעות', שאת התוצאה הטרגית שלו שילם אהוביה סנדק ז"ל, דורש בירור יסודי.

הנערים הללו מגשימים את חזון היהודי החדש, העברי שמחובר ומתערה בנוף התנכ"י באורחות חייו. מאז הקמת המדינה ועד היום טענו סופרים ישראלים משפיעים, ובראשם ס. יזהר, בנימין תמוז וא.ב. יהושע, שהמעשה הציוני הוא פגיעה בנוף הארצישראלי הקדום. והנה, אותם נערים המממשים את תיאורו הרומנטי של הערבים המופיע בסיפורו של יזהר, "השבוי" מ-1949; "אי-בזה היו רועים רחוקים נוהגים את צאנם בלב השדה בשלוַת הליכות", דווקא הם מוקעים ונרדפים על ידי הממסד.

הלהט בעיניהם של 'נערי הגבעות', שאף הוא היה פעם מושא הערצה, ועל כך כתב נתן יונתן בשירו "אחי העקשנים"; רוּחוֹת נוֹשְׂאִים חוֹלוֹת וַעֲנָנִים/ חוֹלְפוֹת עִמָּן לָרֹחַק הַשָּׁנִים/ אַךְ לוֹהֲטִים אוּרַי-הָאִישׁוֹנִים/שֶׁלְ אַחַי, אַחַי הָעַקְשָׁנִים", זוכה ללעג ובוז.

ביטוי לשילוב שני האתוסים המכוננים הללו של הרעיון הציוני, נמצא ב"שיר ערש נגבי" של יחיאל מוהר: "הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק/לָמָּה לוֹ אֶקְדָּח וּסְטֵן?/אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק/נוּמָה בֵּן, נוּמָה בֵּן".

נראה שמוטב לנו לחזור ולנגן שירים כאלו במטרה להחיות את האתוסים שהוקרבו על מזבח ה"שלום". אחרת עוד נאלץ לשנן את השורות מהשיר "פראג" של אריק איינשטיין; "דומיית כניעה בלי קרב/איש את נשקו נצר עד מוות".