1
מצד אחד…
בצדק משתבחים השבוע הישראלים בנתון המדהים לפיו ישראל עומדת במקום הראשון בעולם, הרחק מעל כולם, בשיעורי ההתחסנות לקורונה ביחס למספר התושבים. ב-26 בדצמבר כבר הגענו לחיסון של מעל 3% מהאוכלוסייה, בשעה שבריטניה, שהייתה הראשונה בעולם לחסן את אזרחיה בחיסונים המערביים המאושרים, הגיעה באותו זמן לכ-1.2%, ארה"ב ל-7 פרומיל, ואפילו רוסיה וסין, שהתחילו לפני כולן עם חיסונים מתוצרת עצמית, עוד מדדות עם פחות מ-1% מחוסנים. זה הישג מרשים, שמורכב מצירוף של שני הישגים שונים, שכל אחד מהם אינו מובן מאליו: המספר העצום של חיסונים שכבר הגיע לישראל, יחד עם היכולת לבצע פרישה ארצית מהירה של תהליך החיסון עצמו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוגרים את 2020 בספורט: שיעור בצניעות לאוהדים
– המפרץ מתלהט: ארה"ב וישראל מתכוננות לנקמה איראנית
– כשקונספירציה מעמודי "הארץ" מדלגת למהדורה המרכזית
זה מעיד על שתי מערכות שעבדו מצוין בו זמנית: מצד אחד, המערכת הפוליטית, שידעה לגייס מקסימום חיסונים במינימום זמן. אין ספק שלהתגייסות האישית של ראש הממשלה נתניהו ולמעמדו הבינלאומי יש משקל בתהליך הזה. מבקריו של נתניהו תולים את הטלת כובד משקלו בנושא ברצונו להביא את ישראל למצב של 'חסינות עדר' ויכולת הכרזה על סוף עידן הקורונה סמוך למועד הבחירות. גם אם זה נכון, אין בכך פסול; הלוואי שכל מנהיג היה עושה 'שלא לשמה' את מה שדרוש לישראל 'לשמה'.
אבל ההצלחה מעידה גם על עוד גורם משמעותי: כישוריה של מערכת הבריאות שלנו. המערכת הזו, שכל כך הושמצה בשנים האחרונות, נהנית מפרישה רחבה של סניפים, באמצעות קופות החולים, בכל רחבי הארץ, ומהיכרות די טובה של הסניפים עם הקהל המשויך להם, ואף מאמון לא קטן של הקהל במערכת העומדת לרשותו. בשעת מבחן, האמון הזה עומד מול כל המקטרגים כנגד החיסונים וסכנתם.
2 ומצד שני
רמת התחלואה, לעומת זאת, מעידה על מצב שונה בתכלית. מספר החולים המאומתים בכל יום, מספר החולים הקשים, מקדם ההדבקה – כמעט כל הנתונים המשמעותיים עלו בהתמדה בשבועות האחרונים. יתר על כן: גם מגזרים ויישובים שסומנו כאדומים ועשו מאמץ גדול להיחלץ מהמצב המסוכן, שוב חזרו אליו, ובשיעורים גבוהים. אפילו הסגר שהוטל השבוע כדי לחזור לרמת תחלואה שניתנת להתמודדות נשמר רק באופן חלקי מאוד: חתונות ממשיכות להתקיים, חנויות רבות נפתחות תוך פרשנויות אישיות מרחיבות ללשון התקנות, ואפילו החובה הבסיסית של עטיית המסיכות מקוימת באופן חלקי מאוד. בשבוע שעבר הזדמנתי לאחת השכונות החרדיות בירושלים. בהערכה גסה, לפחות 70% מהאנשים שראיתי ברחוב לא עטו מסיכות.
יתר על כן: קל להבין את הכאב והזעם של אנשים שאיבדו את יקיריהם, או את פרנסתם, בתקופת הקורונה. אבל כאשר אנשים מרבים להתלונן על אי הנוחות של ההימצאות בבית עם ילדיהם, או על בעיית השימוש בזום לעומת למידה רגילה, או כשהם מתנפלים על חנויות לצרכי מותרות כשהן רק נפתחות, אני לפחות מתמלא געגוע והערכה לדור של הוריי. זה הדור שרבים מבניו איבדו את רוב משפחתם בשואה ורובם לא שקעו בייאוש אלא בנו מחדש את חייהם; זה הדור שרבים מבניו בילו כמה שנים בחייהם הצעירים בתוך בונקרים ומחילות אפלות, ולא חשבו שמישהו, מלבד הגרמנים עצמם, חייב להם משהו על כך. זה הדור שעוד בילה אחרי כל זה כמה שנים במלחמה על עצם קיומה של המדינה, וכמה שנים נוספות בתנאים כלכליים קשים, שבהם אפילו מוצרי יסוד חולקו בהקצבה ממשלתית. ואילו אנחנו מתקשים לחיות אפילו שנה אחת בלי כל הפינוקים שהתרגלנו אליהם; זועמים בימים רגילים על ציבור המורים ש'לא שווים כלום', ונזכרים להתגעגע אליהם ולהעריך אותם רק כשמרגישים בחסרונם.
אפשר כמובן לייחס את התופעות האלה להתנהלות הבלתי סבירה של הממשלה: להיעדר אכיפה במגזר החרדי הסורר, בשל שיקולים פוליטיים; להנחיות שמשתנות מדי כמה שעות, הן משום ששרי הממשלה מתקשים להגיע להחלטות והן משום שגם אחרי קבלת ההחלטה הם פתוחים ללחצים מצד מגזרים חזקים שונים (בחירות כבר אמרנו?). במידה מסוימת זה כנראה נכון, אבל אי אפשר לייחס את כל אווירת ההפקרות בציבור לממשלה. כשאנשים באמת חוששים לחייהם, הם לא יסכנו את עצמם גם אם הממשלה עושה טעויות קשות. יש משהו מהותי בציבור הישראלי עצמו, שאיננו רק תגובה למדיניות הממשלה, שיוצר את ההתנהלות המופקרת. חשוב לפצח את החידה הזו כדי להתמודד איתה, הן במשבר הקורונה והן במשברים עתידיים אחרים. חשוב לא פחות להבין איך ההתנהלות הזו מתיישבת עם ההצלחה המסחררת של מבצע החיסונים שצוינה בסעיף הקודם.
3 אז מה הסיפור?
כמו בהרבה סוגיות אחרות, נראה שגם כאן החיוב והשלילה הם למעשה שני צדדים של אותה מטבע; מטבע הראש הגדול של הישראלים. הראש הגדול גורם לישראלים לעשות הרבה מעבר למתחייב לפי שעות העבודה כשמדובר במבצע החיסונים, שהם מכירים ביכולתו להוציא אותנו ממעגל המחלה. לכך מתגייסים כולם, מראש הממשלה ועד אחרונת האחיות המחסנות. הראש הגדול גם גורם לישראלים לנהור בהמוניהם לתחנות החיסון, וליזום התקשרויות למוקדים, גם אם אלו לא הגיעו עדיין אליהם.
אבל אותו ראש גדול גם מבקש לנהל את מדיניות הסיכונים של הקורונה באופן אישי: הממשלה אמנם אומרת כך, אבל אני הרי יודע שהשרים מונעים משיקולים פוליטיים, אז אבדוק בעצמי ולעצמי עד כמה אני נמצא במצב סיכון, ועד כמה הסיכון הזה מספיק חשוב כדי שאוותר למענו על אורחות חיי הרגילים.
הצרה היא שאם פעם הראש הגדול הזה עבד גם מתוך תחושת סולידריות כלל-לאומית, התחושה הזו הלכה ונחלשה, והיום היא עובדת יותר באופן אישי ומגזרי. אם למגזר שלי חשוב יותר לימוד תורה מסיכוני קורונה, לא איעצר לחשוב איך זה משפיע על שאר הישראלים. אם אני צעיר שנמצא בקבוצת סיכון נמוכה, למה לעזאזל שלא איהנה ממסיבה טובה. זה שאני יכול להדביק אחר כך גם חברים לעבודה שנמצאים בקבוצת סיכון גבוהה כבר פחות משמעותי. זה בא יחד עם תחושת זלזול עמוקה, המקיפה את כלל המגזרים, בשלטון החוק, כאשר אותו חוק לא מוצא חן בעיני ולא מסתדר עם האינטרסים שלי. האמת היא שגם הבוז לשלטון החוק הוא בעצם עוד פן בעייתי של תסמונת הראש הגדול.
כך שהראש הגדול, שהישראלים אוהבים בצדק להתגאות בו, מכיל גם צדדים מסוכנים. כאן טמון גם היעד ארוך הטווח שהקורונה מלמדת אותנו: להיאבק בבוז לשלטון החוק ובהעמדת האישי והמגזרי לפני האינטרס הכללי, בלי לפגוע בפן היצירתי המקסים והחשוב של הראשים הגדולים שלנו.
