בראיון לקלמן ליבסקינד ואסף ליברמן השבוע, אמר בנט ביחס לחיבור האפשרי שלו עם סמוטריץ': "נצטרך להסכים שנושאי דת ומדינה שמים בצד עד אחרי הטיפול בקורונה…כשלבני אדם אין לחם שאר הדברים לא מעניינים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
נאומי הנזיפות: גנץ הבהיר שנשאר, חולדאי הכריז על הצטרפות
כשקונספירציה מעמודי "הארץ" מדלגת למהדורה המרכזית
סיפור הזוי: כך נשבינו בקסמה של מילה
ישנה אמירה מפורסמת מסוף המאה ה-18 המיוחסת לסמואל ג'ונסון שעל פיה "הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל", האמירה הזו הוצאה מהקשרה פעמים רבות, אבל גם אם בלא כוונה, היא הטביעה את התובנה שאדם יכול להרים דגל גדול, רק כדי לחמוק מן המהות.
משבר הקורונה באמת מחייב להסיט הצידה מה שאינו שייך לשיקום הכלכלה ובזה בנט צודק, אבל גם הוא יודע שלא ייעצרו תקציבי התרבות והספורט – ובצדק. אומה אינה יכולה לתפקד על פחמימות ריקות בשגרה, כי למרות שהפופוליזם ותכניות הבישול מעניינות לשעה, הן לא משביעות את הצורך הפנימי במשמעות. על אחת כמה וכמה במצבי משבר שבהם נדרשת סוג של 'התעלות', של יציאה מן האגו והנהנתנות כדי להיפתח לסיפור שגדול מאתנו.
אפשר לראות את ההתפרקות המוסרית והמנטלית העוברת על ארה"ב ואירופה. ההתפוררות לבדידים מהם מורכבת החברה האנושית, מבלי יכולת להבין את סיפור המסגרת, מעקרת את היכולת לצקת משמעות ולאורה לחנך למשמעת.
האמירה הפופוליסטית ששום דבר לא מעניין מלבד הקורונה, היא כמו חטיף שוקולד. הוא עטוף נפלא ומריח טוב ונעים בפה, אבל אחרי שאכלת אותו נותרת כפי שהיית קודם, בתוספת סוכר מיותר. ברור שמי שקשה לו כעת, ירצה שיעבדו עבורו ויפתחו חסמים בירוקרטיים ובוודאי שנשמח שיהיה כאן מבוגר אחראי שידאג לכך. כשאנשים מצויים בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו זה מובן לגמרי.
אבל האמירה של בנט ש"כשאנשים רעבים ללחם, נושאי דת ומדינה לא מעניינים" לוקה בחוסר הבנה עמוק של אלו המצויים בתחתית פירמידת הצרכים, אבל מנהלים דיאלוג עם מה שבראשה. גם אם כעת אני עסוק בהישרדות ובקיום, אני רוצה לדעת שאני חלק מדבר גדול יותר. שיש לי סיכוי לעלות למעלה ולהרגיש שיש לחיי מטרה ומשמעות. כאשר אתה אומר משפט כזה, אתה מקטין אותי כי אתה טוען שמה שנוגע לנשמה, לזהות הכי עמוקה שבי, הוא בעצם סרח עודף, תכונה מסוימת שאפשר לחיות בלעדיה. כשאדם רעב ללחם הוא לא צריך לחשוב על שיעורי פסנתר, אבל אם הוא נגן בנשמתו ואתה אומר לו שהפסנתר גם לא מעניין, אתה מוסיף כאב על המצוקה.
"נושאי דת ומדינה", אינם מינויים למקורבים ובלבולי מוח של דתיים שלא מבינים את המצב. הנושאים האלו הם אלו הנוגעים בליבת קיומנו כאן. כדתיים 'לאומיים', אנחנו לא רק שמים במגרה אחת את שקית התפילין לצד 'מכתבי יוני', אנחנו חותרים בכל העוצמה שנתונה בידינו לתת משקל דתי ללאום ולתת לדתיות את האפיון הלאומי.
אנחנו יכולים בישיבות ללמד את הסוגיות האלו ולהעמיק בהן ולכתוב עליהן ספרים. בסופו של יום – אנחנו זקוקים למנהיג ציבורי שידע לקחת את כל האורות האלה ולתת להם כלים.
נשמע רחפני ומנותק? בפירמידת הצרכים היהודית – המשמעות עומדת בראש ואם אינך מבין זאת, אתה אולי מנהל כלכלי מצוין, אבל לא יכול להנהיג.
