רבים שואלים אותי (איש אינו שואל, אבל תזרמו רגע) מה אני חושבת על מפגיני הגשרים נגד נתניהו. נו, המשועממים האלה עם שלטי ה"לך", איך לא נמאס להם כבר? בטח עכשיו, כשבכל העולם המומים לנוכח מדינה קטנה במזרח התיכון שמשאירה לכולם אבק באחוז המתחסנים שלה. ובואו, זה די בזכות הקשרים והעקשנות של נתניהו. תשובתי הכנה היא שמפגיני הגשרים מעניינים אותי כמו שיחה עם סוכן של תרמית פירמידה, ועם זאת עליי לציין שיש בי מקום קטן בלב שקצת מעריץ אותם. לפני שאתם קמים עליי להורגי, תנו לי להסביר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדו־קיום האמיתי עם הפלסטינים נמצא בחיי היומיום לצידם
– מדד איכות החיים: כפר סבא בראש, ירושלים בתחתית
– אני אלבש את מה שהיא לובשת
יום לפני הסגר, כשהסתובבתי בין חנויות הקניון, ראיתי אנשים נכנסים ויוצאים עם שקיות מלאות בגדים ושאלתי את עצמי מתי ואיפה הם ילבשו אותם. בין הסלון למטבח? ביציאה להוריד את הזבל? לי למשל היה דחוף יותר להצטייד בפיג'מות. השנה גיליתי את עולם הטקסטיל של השינה. מעולם לא שמתי לב לקיומו, שכן עד לפני הקורונה לא האמנתי בקונספט של פיג'מה. במשך שנים השתייכתי לז'אנר ההורים המפוקפקים שמשכיבים את הילדים בבגדים של מחר כדי לחסוך לעצמם את ההתארגנות בבוקר. תחשבו על זה רגע – איזה בגד מיותר זה פיג'מה. לובשים בערב, מורידים בבוקר, כל כך הרבה טקס בשביל שמונה שעות שינה.
עד לא מזמן הפיג'מה שלי הייתה מורכבת מקפוצ'ון סוף מסלול ושרוואל עם כתם של אקונומיקה, אבל מרגע שהשהות בבית הלכה והתארכה והגיחות החוצה הלכו והתקצרו, התחלתי לתת כבוד לבגדי שינה, ובלי לשים לב נפלתי גם אני לטרנד הפיג'ום.
כמה חזק נפלתי? לפעמים אני מסתובבת ביישוב ושואלת את עצמי למה אנשים שעובדים מהבית מתלבשים בעצם. שמתי לב שכמו השאלה כמה רחוק מהחוף אפשר ללכת בבגד ים, גם הרדיוס של הפיג'מה החל להתרחב. פתאום כבר לא נשמע לי נורא להוציא את הכלב במכנסי הפינגווינים שלי, ואם אהיה נואשת ואבודה מספיק, אולי גם ארחיק איתם עד למתחם היבדק וסע. בעיני רוחי אני רואה את עצמי הופכת לגורו של תנועה נגד התלבשות, ואולי יום אחד אזכה בפרס יוקרתי כלשהו ואניף את הפסלון כשמתחת תבצבץ לה חולצת הפינגווינים שלי, תוך שאני מצווה על הקהל: "תודה לכולכם, ותזכרו שבגדים זה אוברייטד!"
מצעד הפיג'מות שחוגג בארוני הוא רק תסמין לרוח התקופה. יש עוד כמה סימנים לרפיון שתקף אותי, למשל העובדה שכבר חצי שנה אין לי קליטה בנייד בתוך הבית. אני מנסה להיכנס לאתר של כללית, נשלחת לי הודעה לאימות הכניסה והמסרון לא מגיע. הולכת כה וכה, מחפשת נקודה בחלל שבה אולי יראו אצלי איזה פסון קטן של קליטה, ושום כלום. ההודעה כמובן תגיע חמש שעות אחר כך, כשאלך לישון, שנייה לפני ההתעפצות. "850669 הוא הקוד החד פעמי שלך", ייכתב שם, "והוא תקף ל־5 דקות".
כך אני מעבירה בשלווה את חיי, בין שליחת סיסמאות מהמחשב לנייד והודעות שאינן מגיעות אליו, עניין שתוקע לי 90 אחוז מהפרוצדורות. עוד ועוד אנשים מתקשרים אליי ונזרקים לתא הקולי ללא ידיעתי, בטוחים שאני מסננת אותם. כדי להוציא שיחה רצופה עליי לצאת לגינה, ושם, בצד השמאלי של הפרגולה, יש איזו נקודה שאם אני מטפסת בה על השולחן אפשר לשמוע אותי במקוטע. כל השיחות שלי מתנהלות משם, בעודי עומדת על השולחן במכנסי הפינגווינים לנוכח קולות הצחוק של השכן.
אבל זה העניין, אתם מבינים? שעד עכשיו לא אספתי את עצמי והתלוננתי לחברת הסלולר על המצב ההזוי הזה. שרק השבוע שאלתי את עצמי איך זה שאני חיה ככה. איך זה שלא דחוף לי להתלבש, איך זה שלא בוער לי לשפר את הקליטה הסלולרית, איך זה שכל גזירה של הממשלה מתקבלת אצלי במשיכת כתפיים.
אין בית ספר? זורמת. ילדה בת שש בבידוד? בקטנה. אין התקהלות? חברים זה אוברייטד. סוגרים את המדינה ומוכרים אותה לקים ג'ונג און? לא נורא, דווקא יש בקים כמה צדדים יפים.
האדישות הזאת שפיתחנו כחברה לסגרים שבאים והולכים, להגבלת הזכויות האזרחיות שלנו, לכרסום ההולך וגובר בסדר היום השפוי שלנו, התחושה שאין טעם אפילו לקום בבוקר וללבוש בגדים – זה המחיר הקשה ביותר של הקורונה. שהפסיק להזיז לנו. אפשר להפיל עלינו כמעט הכול.
צריך להיות אידיוטים כדי לא להודות לנתניהו על המהירות שבה הגיעו לפה החיסונים; ועם זאת, צריך להיות עוד יותר אידיוטים כדי לא לראות כמה קל להרדים אותנו בתחומים אחרים. באיזו מהירות התמסרנו לניוון הפיג'מתי הזה.
ולכן אני מסתכלת על מפגיני ה"לך" שמגיעים במוצאי שבת לגשרים וקצת מקנאה. לא בתפיסת העולם שלהם כמובן, אלא בעובדה שעדיין יש להם כוח לקום מהספה ולהתלבש בשביל משהו. שהם עדיין מרשים לעצמם לחלום על מציאות אחרת. שמצב הפיג'מה הלאומי לא הרדים גם אותם.
