כל השבוע התאפקתי לא לשמוע את הריאיון של עדי גלינסקי, אימא של ח"כ עומר ינקלביץ', בתוכניתם של ינון מגל ובן כספית. אבל אנשים לא הפסיקו לדבר עליו, אמרו שזה רגע רדיופוני נדיר, אז פתחתי מהסקרנות. לרגעים שאלתי את עצמי אם זה אמיתי או לא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שנה לחיסול אבו אל-עטא: הג'יאהד האיסלמי לא התאושש
– אני אלבש את מה שהיא לובשת
– מדד איכות החיים: כפר סבא בראש, ירושלים בתחתית
"אין עשן בלי אש", אומרת האם על בתה, "היא בחורה שמושכת אש". "אבל את לא כואבת את כאבה?", שואל אותה ינון מגל בתגובה. "לא", עונה האם, "היא גם לא כואבת את כאבי. היא בת מאוד מאוד קשה. אני לא רוצה ללכלך עליה, באמת שלא. זאת לא המטרה ועניינים משפחתיים אנחנו לא נפתור בשתי דקות שידור ברדיו. לא נעים לי לדבר סרה בבתי אבל היא לא מכבדת".
בהתחלה חשבתי שאני הוזה. יושבת אימא, מתראיינת מרצונה לרדיו ופשוט מלכלכת על הבת שלה, כמובן תוך שהיא מדגישה שהיא לא רוצה ללכלך, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה. והיא אומרת שם דברים נוראיים על הילדה שיצאה לה מהרחם, זה לא נתפס. עד כדי כך לא נתפס שאפילו מגל וכספית, בדרך כלל חובבי סקנדלים, נעים בכיסאם באי נוחות ומפסיקים את הריאיון.
לזכותם של מגל וכספית אפשר לזקוף את העובדה שהמבט שלהם הי די אותנטי. נראה שגם הם היו המומים מההשתלחות הפומבית של האם ומרגע שהבינו שלשם הולך הריאיון הם די ניסו לסיים אותו. לחובתם אפשר לתהות האם הם באמת היו כל כך מופתעים אחרי שליאורה, עמיתתו של כספית בעיתון מעריב, הוציאה מגלינסקי קודם לכן מטעמים במדורי הרכילות שלה.
אבל למה להתמקד רק בהם? רק לפני שבועות מספר התפרסם בתוכנית המקור עוד ריאיון עם שולי רנד, הפעם על תקן מסורב גט. דרוקר הבין שהסכסוך במשפחת רנד לא מפסיק להטיל ביצי זהב והחליט לטחון את הנושא עוד קצת אם אפשר. מה בעצם חדש בסכסוך הזה שמצדיק ריאיון נוסף בהפרש של פחות משנה? שום דבר מהותי, אבל למי אכפת. הביקוש למשפחת רנד גבוה.
מאז ומתמיד היו נשמות טובות בתקשורת שידעו להפיק מסכסוכים משפחתיים את מנת הרייטינג שלהם. בשנות ה-80 מוספי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" התחרו ביניהם על ליטרת הרפש שיצא מהסכסוך הזוגי בין אסי דיין לקרוליין לנגפורד. האחד היה שקוע עמוק בסמים, השנייה נכנסה לדיכאון אחרי לידה. במשך כמה שבועות התכסחו ביניהם בני הזוג מעל דפי העיתון, הטיחו האשמות זה בזה וחשפו פרטיים מביכים על חייהם, תוך שהעורכים מחככים ידיים בהנאה ולא שועים לחשוב על הילד המשותף שלהם, ליאור, שיום אחד יגדל ויקרא את הדברים האלה. הנייר ספג הכול.
כמה קל לתפוס אנשים בעת חולשתם, להוציא מהם ריאיון צהבהב ולהכריז על הממצאים כהישג עיתונאי. אבל האמת היא שאין שום דבר הישגי במעשה עיתונאי שכזה. בעולם מתוקן היה עלינו לתהות מתי מגיע הרגע שעורך מקבל סיפור ואומר לו "לא", איפה השלב שבו הוא חושב על הנשמות החרוכות שנותרות בצדי הדרך. כי אם הוא מצליח לשכנע את עצמו שהסיפור ראוי כי הוא מהווה "עניין לציבור", משהו בשיפוט המוסרי שלו מעוות מהיסוד. סכסוכים משפחתיים תמיד יעניינו את הציבור, כמו שסוכריות גומי תמיד יעניינו ילדים, זה לא אומר שצריך להאכיל אותם בהן כל יום.
