הבעיה המרכזית בשימוש בתאריך הלועזי היא שתאריך זה נקבע באופן פשוט לפי שנת לידתו של אותו האיש, מייסד הנצרות. לדעת שו"ת מהר"ם שיק עובדה זו גורמת לכך שיש איסור תורה בשימוש בתאריך לועזי, והמשתמש בתאריך זה עובר על "ושם אלהים אחרים לא תזכירו". אולם מעיון בדברי הפוסקים ניתן לראות שהם עצמם השתמשו לעתים בתאריך לועזי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בריטניה מאבדת שליטה: מנת חיסון אחת לכל אזרח
– "רעיון חיוני": נבחרת הדתיות של כחול לבן מתפזרת
– "אנחנו פה כדי לומר לו – תרצה": מחאת ראשי ההתיישבות מעלה הילוך
הבית יוסף עוסק בדיני שאילת גשמים, וכותב ש"יום שישים יבוא בכ"ב מנובמברי, אם היה אותו פיברי"ר מכ"ח יום…". כמו כן, הרמ"א מתאר את השתלשלות האירועים במקרה מסוים תוך שימוש בתאריך הלועזי: "בשנת אלף תקמ"ו בדיצימב"ר למספרם". כאן אנו רואים כי הרמ"א כותב את השנה הנוצרית, אך מוסיף 'למספרם'. כיצד הם השתמשו בתאריך לועזי?
ייתכן שלדעתם, כיוון שבשימוש בתאריך הלועזי לא מתכוונים לספור את השנים מלידת אותו האיש אלא רק לציין באופן טכני את השנה המקובלת אין בכך איסור. נוסף על כך, לפי חז"ל כנראה שאותו האיש חי כמה עשרות שנים קודם לכן, בזמן יהושע בן פרחיה וכך גם לפי ההיסטוריונים בימינו מקובל שאותו האיש נולד ארבע שנים לפני הספירה.
לטעמים אלו יש להוסיף שהשולחן ערוך דן באיסור "חוקות הגויים", וכתב שדבר שנהגו הגויים לעשותו לתועלת, מותר לעשותו. ואמנם נראה מדבריו שדבר שידוע שנובע מעבודה זרה אסור לעשותו אפילו אם הוא נעשה לתועלת, אך כיוון שממילא התאריך איננו מדויק ללידתו, וגם מתכוונים לתועלת לצורך מסחר וכדומה, נראה שניתן להתיר, וכך כתבו להקל בשו"ת יביע אומר ובשו"ת ציץ אליעזר ולהתיר את השימוש בתאריך לועזי בשעת הצורך.
נראה, שהשימוש בשעת "הצורך" הוא משמעותי מאוד במקרה זה, ושונה משעת "הצורך" במקרים אחרים. בדרך כלל, מדובר על דין מסופק, ולכן ניתן להקל רק בשעת הצורך. בנדון שלנו, פרט לכך, הרי ששעת "הצורך" היא חלק מהותי מההיתר. אם אדם משתמש בשעת הצורך, ניתן להבין שהאדם איננו מעוניין כלל במהותו של התאריך, אלא שאין לו ברירה אלא להשתמש בו. אולם, אם הוא משתמש בתאריך זה שלא לצורך, למשל לחגיגת יום הולדת, הרי שיש כאן חשיבות עצמית לתאריך הנוצרי, וייתכן שהדבר אסור מעיקר הדין.
ישנה סיבה נוספת, לחשיבות הגדולה להתשמש עד כמה שניתן בתאריך העברי. החתם סופר כותב שבשימוש בתאריך העברי, המונה את הזמן שעבר מבריאת העולם, אנו מצהירים על כך שיש בורא ומנהיג לעולם. בנוסף, התאריך העברי הוא תאריך שמיוחד לעם ישראל, ומבטא את ייחודיותו. לוח השנה היהודי מבוסס על קביעת החודשים, והמצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא מצוות קידוש החודש. מדוע דווקא מצווה זו היא המצווה הראשונה?
נראה, שהקב"ה רצה לא רק להוציא את בני ישראל ממצרים, אלא להוציא אותם מהמנטליות של עבדי פרעה. אחד הדברים המאפיינים ביותר עבד הוא היותו משועבד לזמנים של המלך: "מדוע לא כליתם חקכם ללבון הלבנים כתמול שלשום גם תמול גם היום". כאשר הקב"ה מוציא את עם ישראל ממצרים, הוא נותן לו מערכת זמנים חדשה, המיוחדת לעם ישראל. לכן, השימוש בתאריך העברי מבטא שייכות מיוחדת לעם ישראל ולמערכת הזמנים המיוחדת שלו.
עם זאת, גם אם אין איסור פורמלי בשימוש בתאריך הלועזי, צריכה להיות לנו סלידה מתאריך זה. גם אם אין איסור פורמלי של עבודה זרה, הרי שיש כאן תאריך שמבחינה מוצהרת, מתעד את הולדתו של אותו האיש, שייסד את הנצרות. הטבח שטבחו בנו הנוצרים בכל השנים לא יכול להישכח – מסעי הצלב והאינקוויזיציה הם רק חלק מהטבח ושפיכות הדמים של הנוצרים בנו. לכן, השימוש בתאריך המבטא את הולדת אותו האיש, מייסד הנצרות, צריך לגרום לנו לדחייה ולריחוק.
לאור כל זה המסקנות העולות הן, שצריך להשתמש בתאריך עברי עד כמה שניתן. כשצריך, ניתן להשתמש בתאריך לועזי, אבל ראוי להשתדל לכתוב גם את העברי. כמו כן עדיף לכתוב רק את שתי הספרות האחרונות של השנה (16') ולא את השונה כולה. יש אומרים שעדיף לכתוב את שמות החודשים ולא במספרים, כי התורה הקפידה על "החודש הראשון", דהיינו על מניין החודשים. ויש המוסיפים לכתיבת התאריך הלועזי "למניינם". וכמובן שבוודאי אין לחגוג את חג המולד או אפילו חגים אחרים של תחילת שנת המס. זהו תאריך שניתן להשתמש בו רק בצורה הטכנית.
הרב הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של אלון שבות דרום
