אם הייתי נדרש לאמל"ק את הסדרה "לבנון" המשודרת בכאן 11 הייתי בוחר את הטקסט הנפלא של החייל ג'ורגי', הדמות שאותה שיחק אלון אבוטבול בסרט "שתי אצבעות מצידון", שמסביר לקצין הצעיר שהגיע לגזרה מי נגד מי: "הנוצרים שונאים את הדרוזים, את השיעים, את הסונים ואת הפלסטינים. השיעים – דפקו אותם כל השנים אז הם שונאים את כולם. הסונים – שונאים את כל מי שהראיס שלהם אומר להם לשנוא, והפלסטינים שונאים אחד את השני. לכולם יש מכנה משותף אחד: כולם – שונאים אותנו, את הישראלים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בריטניה מאבדת שליטה: מנת חיסון אחת לכל אזרח
– שלום 2020? האם מותר להשתמש בתאריך לועזי
– התנעת הקמפיין: סער החליט לא לירות לכיוון בנט
הסדרה מספרת את סיפורה של לבנון ושל המעורבות הישראלית בתוכה, החל משנות השבעים עם כניסתו של אש"ף למדינה לאחר גירושו מירדן בעקבות אירועי "ספטמבר השחור", פרוץ מלחמת האזרחים בין העדות השונות, ועד לסיומה של מלחמת לבנון השנייה. בעזרת כמאה מרואיינים מכל הצדדים של הסכסוך הלבנוני, דיפלומטים, עיתונאים, אנשי אש"ף, צד"ל, וכמובן אנשי כוחות הביטחון של ישראל, יחד עם חומר מצולם רב ונדיר, משורטטות קורותיה של המדינה בגבולה הצפוני של ישראל.
כידוע, כל מסמך עיתונאי או יצירה תרבותית מושפע מהנרטיב ומתפיסת העולם של היוצרים. קל וחומר בסדרה שעוסקת בחבל הארץ שגרם לכל כך הרבה מחלוקות בתוך הציבור הישראלי. היוצרים מבקשים להציג את סיפורה של לבנון דרך קליידוסקופ, אותו משחק ילדים של מראות וצבעים המשנים את צורתם בכל פעם שמשנים את מיקומן של המראות, ובכל זווית מתגלה סיפור אחר: "סיפור על יהירות ובורות, על מאבקי שליטה, ועל מדינות ומנהיגים שפוסעים במצעד איוולת עקוב מדם". להבדיל מג'ורג'י, בסדרה "לבנון" העובדה שכולם שונאים את הישראלים היא לא בהכרח לא מוצדקת. כרגיל, אנחנו אשמים כמעט בכל.
ההחלטה לפתוח את הסיפור דווקא במלחמת ששת הימים, ושלוש שנים מאוחר יותר, בגירושם של הפלסטינים מירדן ללבנון ב"ספטמבר השחור" על ידי המלך חוסיין, היא לא מקרית. לשיטתם, הרגשות הלאומיים של הפלסטינים והעובדה שאף מדינה לא רצתה אותם בשטחה יצרו את כל הכאוס האזורי שאליו ישראל נגררה עד היום. לבנון ידעה מאז עצמאותה ב-1943 מאבקים רבים ומלחמות אזרחים עד שחלק מפליטי 48' הגיעו אליה. אבל כשהסיפור הוא הלאומיות הפלסטינית והעובדה שישראל לא נתנה להם פתרון, אין צורך כנראה, לדעת יוצרי הסדרה להזכיר את העובדות הללו. לפי הסיפור שלהם, לבנון הייתה גן עדן מזרח תיכוני עד שהגיעו הפלסטינים שאף אחד לא רצה בהם.
לזכותה של הסדרה צריך להגיד שהיא משמשת מסמך היסטורי מקיף, עם חומרים ארכיוניים מרתקים, שילוב מצוין בין העדויות של המרואיינים לחומר המצולם. יוצרי הסדרה נותנים סקירה אמינה גם של מחיר הדמים ופיגועי הטרור הרבים שארגוני הטרור ביצעו בישראל עד להחלטה על יציאה למבצע ליטני ומלחמת שלום הגליל, אך בחוסר פרופורציה זועק לעין, ביחס לסבל וההרס שנגרם לתושבי לבנון כתוצאה מהמלחמה במחבלי אש"ף, כאילו שלמישהו בישראל הייתה מטרה מוצהרת לכך.
עם זאת, עורכי הסדרה לא ניסו להציג תמונה המתארת באופן מלא את צדקת ישראל בהגנה על עצמה: כמעט כל המרואיינים הישראלים מתארים את זוועות המלחמה, את חוסר ההבנה של תכליתה. המנהיגות בישראל מצטיירת תמיד כגורם מחרחר ריב, אדיש לכאב של הזולת, ותמיד תאב כוח בזמן שהחיילים בשטח תמיד "יורים ובוכים". במקביל, מתארים העיתונאים הישראלים של "העולם הזה" איך גילו את אנושיותו של יאסר ערפאת שהתראיין אליהם.
הכניסה למערכה בלבנון הייתה הגנה עצמית, משולבת בסיוע לבני בריתה של ישראל, הנוצרים בלבנון שחיו תחת איום מתמיד של השמדה. לא מכיר אפילו אחד בישראל ששמח לצאת למלחמות מיותרות. חבל שכמו הגרסה העלילתית של מלחמת יום כיפור, "שעת נעילה", גם הגרסה הדוקומנטרית של המלחמה בלבנון לא ויתרה על הניסיון להטיף למסקנה הפשטנית והילדותית: מלחמה זה רע, שלום זה טוב.
