חבורה של ילדות, שבמרכזה בת ה־12 הפרטית שלי, ניצבת בפתח חדר העבודה. "אתה חייב להרשות לה לראות 'בת השוטר'", הן אומרות כמו במקהלה, "זאת אחלה סדרה, כולם רואים את זה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התשוקה אל הסוד היא מהות האסקפיזם
– הבטן הרכה: אסור ששריטות יהפכו לעיקר החוויה ההורית
– "ברגע שסגרו אותנו הגוף שלי התפרק"
אחרי התשובה הרגילה, "אם כולם עושים את זה זו סיבה מספקת לכך שאנחנו לא", ואחרי שרפרפתי בעצמי על שניים־שלושה פרקים שנראו לי קצת גבוליים (מצד אחד – יש נשיקה כבר בסצנה הראשונה, מצד שני – זאת הנשיקה היחידה בפרקים הראשונים וגם היא רק 'בכאילו'; מצד אחד – זו סדרת פשע שבמרכזה פרשת רצח, מצד שני – הלוקיישן העיקרי הוא בית של משפחה חרדית בבני־ברק), הגענו לכדי פשרה: שנינו צופים בסדרה הזו יחד, ורק אחרי שלומדים, כנגד כל פרק בסדרה, פרק של פניני הלכה.
זו לא בחירה טריוויאלית. זו גם לא ברירת המחדל שלנו. את הפסטיגל, למשל, אנחנו עדיין לא נותנים לה לראות. מה כל כך נורא בפסטיגל? אולי נדבר על זה בפעם אחרת. בעולם אידיאלי, החומר הכי אלים שהיינו נותנים לה לצפות בו הוא משפחת המומינים, והמינון המקסימלי של מיניות מפורשת על המסך שלנו היה נמוך קצת יותר מזה שבסמי הכבאי (לא בצחוק בכלל; זו הסיבה שבגללה הפסקנו להקרין את הסדרה הזו לקטנים). אבל בעולם שבו היא חוזרת הביתה ומספרת שכבר נחשפה עם חברות לקליפ האחרון של עדי ביטי (זה קרה בלי כוונה והן הפסיקו תוך חמש שניות, לדבריה, ואני מאמין לה, אין בעולם מישהו שאני מאמין לו יותר), החלטתי באופן חד־פעמי לנסות טקטיקה קצת אחרת.
כבר קרוב לחודש שההסדר הזה עובד, ומלבד הכיף הלא־רגיל של לשבת מחובקים יחד עשרים דקות ביום, אני מרגיש שגם מנקודת מבט של צריכת תרבות קורה כאן משהו אחר. אני לא יושב שם בתפקיד של צנזור (אין לי בעיה עקרונית עם צנזורה – אבל כאן זה לא התפקיד). אני לא מריץ שום חלק בעצמי, ואם היא מבחינה ברגעים שבהם המבט שלי נודד מן המסך – זו אחריותה בלבד. אני משתדל גם לא לחפור יותר מדי (קבענו כלל שלא עוצרים להפסקת דיבורים יותר מפעם אחת בפרק, ורק כשאבא לא מסוגל להתאפק). אבל עצם המבט המשותף, החיצוני, שתחילתו וסופו בדברי תורה, מייצר משהו אחר. חוויה משותפת של "אנחנו" שלא מקבלים באופן אוטומטי את כל מה שיש ל"הם" לומר.
ואולי לא לחינם התחלנו את הצפייה המשותפת דווקא בסדרה "בת השוטר". מנקודת מבט עלילתית מדובר בסדרת פשע די סטנדרטית. ("אבא, זה קצת מעצבן שכל פעם אתה אומר בדיוק מה הולך לקרות בכל הפרק"). אבל בין הדמויות העגולות הבודדות בסדרה אפשר למצוא את אליהו (מנור חקק המצוין), נער חרדי שהולך ונכבש על ידי עולם התיאטרון החילוני. לילות ארוכים הוא מבלה בחדרו מול טאבלט שכור, צופה במחזות ובסדרות, ומגלה את הקסם והמשיכה שבעולם הדרמה. בשלב מסוים הוא מתחיל להתגנב בבקרים לחזרות בקבוצת תיאטרון חילונית, כשבערבים הוא עדיין לומד בחברותא עם המתמיד של הישיבה.
בסוף הוא נאלץ לבחור באחד מבין שני העולמות, וכיוון שמדובר בסדרה חילונית, אחרי הכול, ברור לנו במה הוא יבחר. מנקודת המבט של הסדרה זו בחירה לגיטימית, סוג של הפי־אנד, אבל בפנינו היא מציבה את השאלה: מה יכולנו לעשות אחרת? האם צריך היה לאתר ולחסל מוקדם יותר את חנות הטאבלטים שהשכירה בגניבה מכשירים פרוצים לבחורי ישיבה? האם לא הסברנו מספיק עד כמה נוראה הפריצות של העולם החילוני? ואולי, באמת רק אולי, אם הרב רבינוביץ', אביו החורג של אליהו, היה יושב איתו מדי פעם בחדר מול המסך, כשהם מכורבלים יחד תחת שמיכת צמר פרוותית, הדברים יכולים היו להיגמר אחרת?
