זה היה שבוע כזה שבו זֶרֶם התוכן ברשתות החברתיות – אם תרצו, זרם התודעה – מושך אותך לשני כיוונים קוטביים ודורש ממך לא להכריע. על כתף אחת שלך יושב שדון ייקוב הדין את ההר, תובע אדישות מופגנת נוכח מותו של אהוביה סנדק ז"ל, או מתפשר על השתתפות בצער המשפחה מלווה בנימה ביקורתית שתזכיר כי ייתכן שהבחור היה ממשליכי האבנים על ערבים עוברי אורח. על הכתף השנייה יושב, בבגדים צחורים והילה על ראשו, המלאך שמבקש הנחת נסיבות מקלות, ומביא אותך להביט בתמונת פניו הטובות והנעימות של אהוביה, ולשמוע את סיפורי החסד והאהבה עליו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסלול התהפכות: סופה של הכנסת ה-23 היה ידוע מראש
– תקווה חדשה, לקחים ישנים: אליטיזם שלא מיתרגם למספר מנדטים נושא בשורה
– רוצח ההמונים מדמשק מתלונן על "טרור" ישראלי
קשה לעכל את מעשיות הגבורה הנישאות בזרם הפיד, על נוער איכותי שבוחר בפגיעה באחרים כחלק מאמונתו היוקדת; קשה עוד יותר לעכל את תגובות הנגד הקשות כאבן, הקרות והמאשימות, עוד בטרם התברר נתון אחד על הנער ההרוג או אישיותו ומידותיו. שם, בדיוק שם, מקננת דילמת "נוער הגבעות".
מצד אחד, בסך הכול ילד בן 17; מצד שני, בוגר מספיק להתחייב ולהתארס. מצד אחד, נער שכולו חסד, נתינה ואהבה; מצד שני, בחור שככל הנראה לא בחל בלקיחת החוק לידיים ופגיעה בנוסעים אקראיים שאינם יהודים. מצד אחד, אהבת ישראל ואדמתה תוך מחויבות שאין שנייה לה; מצד שני. אוי לנו מהצד שני.
יהיה הלב שלנו היכן שיהיה – בין בכאב של שותפות עם "נוער הגבעות", ובין מאחורי מנעול ובריח אטום לחווייתם והווייתם – העיניים שלנו חייבות להיפקח. הנסיבות החמורות שאהוביה מצא בהן את מותו הן לא מכה קטנה בכנף, הן פיצוץ במנוע המרכזי, מלווה בהלם קרב של הנווט והטייס גם יחד. תוסיפו לזה את מיתוס עמירם בן־אוליאל הזורם בעורקיהם של נערי הגבעות ומשפחותיהם, וקיבלתם חבית נפט מוקפת גפרורים דולקים. זו לא רק השכבה הצעירה שמשוכנעת שבן־אוליאל לא אחראי לרצח בני משפחת דוואבשה בדומא, אלה משפחות שלמות, על בוגריהן וזקניהן, שמאמינות בלב שלם כי בן־אוליאל הופלל וכי בעינויים הקשים שעבר היה ממד נקמני הרבה יותר מצורך ביטחוני משכנע. שנים של טיפוח המיתוס, כמו גם ריחוק מגזרי ומערכתי מהם, לא הוסיפו לאמון בין הצדדים. שנים שנוער הגבעות שולח יד מושטת, מבקש שיבואו להכיר אותו באמת ולא יסמנו אותו מראש, אבל מעטים מוכנים להכיר אפילו בזכות הדיבור שלו.
אי אפשר לעשות לעצמנו הנחות. אי אפשר לבטל את הקבוצה הרחבה הזו בטענת "נוער שוליים" מגזרית. תסתכלו על הפנים של אהוביה. תקשיבו לסיפורים עליו. זה לא בחור שמבקש להסתבך בקטטות ובשליפת סכינים במועדון. זה לא אדם שחובר לעבריינים בחיפוש אחר משמעות. בדיוק ההפך. "נוער הגבעות" על אחיו והוריו הוא נוער שמצא משמעות, שמשוכנע שהיא נטועה ומגובה לא רק ביהדות, אלא גם בישראליות כפי שהאמינו בה פעם ראשי המתיישבים בחניתה ובכנרת. בשעה שאנחנו תמהים איך הם התרחקו כל כך מערכי הממלכתיות, הם מבקשים להבין איך התרחקנו אנחנו מערכי הציונות הבסיסיים ביותר. באמונה היוקדת הזו יש ממד מסוכן כשהיא מתורגמת לשפת המערב הפרוע נטול החוקים, אבל יש בה גם מן האמת.
אני מאמינה בכל ליבי שחלק מתפיסת עולמם שגוי מן היסוד, ושאין מקום להתנהלות אלימה ולא חוקית במדינה ריבונית ששואפת לקיום ארוך טווח. אני מאמינה שזהו קו אדום שאסור לחצות אותו וגם לא להתקרב אליו. אני גם מאמינה שאין בזה כדי לבטל אותם ואת דרכם מכול וכול.
האיבה בין כוחות השיטור לנוער הגבעות, שבאה לידי ביטוי השבוע בחקירתה הספונטנית והפוגענית של ארוסתו של סנדק, מלמדת שעבור חלק מרשויות האכיפה, זהותם של הצעירים הללו מסמנת אותם כאויב. נוער הגבעות שנוי במחלוקת, ובצדק, אבל הוא לא האויב. גם כוחות השיטור לא. אכן, קול דמיו של אהוביה זועקים מן האדמה, כדברי אוהביו וחבריו. לא, הם בשום אופן לא זועקים שהשם ייקום דמו. שוטרים יהודים בתפקיד הובילו לכאורה למותו, אבל בשום אופן לא רצחו אותו. דמיו של סנדק זועקים להידברות, להורדת הרגל של שני הצדדים מהגז.
ההתנחלות הממוסדת, זו שהכשירה את הקרקע סביב ביתה, שתלה גינה יפה בחצרה וגם התקינה מיזוג נוח, היא זו שצריכה לתווך בין הצדדים. לה אין פריבילגיה להתנער ולהצטדק ולהוקיע חלקים ממנה אל מחוץ למחנה. תפקידה לשאת על גבה שוב את חזון אחדות ההפכים, ולהרחיק את הגפרורים הבוערים מחבית הנפט המתנדנדת. את החבית הזו צריך לנקות ולהפוך. בטיפוח הנכון, עוד אפשר יהיה להוסיף אותה לגינת ההתיישבות, בעיצוב ססגוני של שתילים חדשים.
המושב והלצים
נכון לשעה זו, המערכת הפוליטית מצליחה להיות הפוגה קומית עבור האזרחים. משחקים הנערים לפנינו במשחק הכיסאות, ולנו לא נותר אלא לצפות בהנאה במבוגרים המתרוצצים בין מפלגות ולנחש מי ייוותר ללא מקום ישיבה וייפלט החוצה בעוד פחות מתשעים יום. אפילו הנזיפות של רון חולדאי וההתלהמות של אבי ניסנקורן לא הצליחו למחוק את החיוך מפני הצופים. להפך. הכי כיף לרשום לעצמנו את קריאותיו הקולניות של הראשון, שמודיע כי הוא לא מאלה שמבטיחים דבר אחד לפני הבחירות ועושים את ההפך אחריהן, ולהמתין להמשך; תענוג לשמוע את שר המשפטים לשעבר מדבר על היושר והאמון הדרושים במערכת הצבועה הזו – מיד אחרי שהפנה גבו לראש מפלגתו, שהתאבד פוליטית בשבילו רק לפני שבוע. נחמד לראות את גנץ מכריז על תום עידן נתניהו, את נתניהו מציג עולם שלא יכול בלעדיו, ואת כל ותיקי קרבות 2013 מביטים לצדדים ומנסים להבין מה קרה כאן עכשיו, ואיך קולות הימין והשמאל אמורים להתחלק בין כולם ולהקים ממשלה יציבה.
נכון לשעה זו, המערכת הפוליטית משמשת הפוגה קומית. אבל מרגע סגירת הרשימות היא תהפוך לדרמה אכזרית. התפרקות שתי המפלגות הגדולות לרסיסי אידיאולוגיה לא מבוססת דיה, יהיו למרחץ דמים על כל קול. כמו קודמותיה, גם מערכת הבחירות הבאה תזכיר לאזרחים המותשים את ההבדל הגדול בין משחק הכיסאות החביב לאכזריותם של משחקי הכס.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
