מכת כינים: ככה סוגרים שנה חצופה

ושוב זה התחיל בהודעת וואטסאפ בקבוצה של הגן: "הורים יקרים, אני מצטערת לומר אבל…". פה הפסקתי לקרוא ורצתי לדפוק את הראש בקיר לקראת עוד בידוד, אבל גיליתי שניצלתי. אלא שהמשך ההודעה הוכיח שגם לקראת מותה, שנת 2020 לא משאירה ספק לגבי מידת החוצפה שלה: "יש בגן מכת כינים, נא לטפל".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חזר עם תשובה: כך הפך העולל לסרוג
– בואו נדבר רעיונות, ובחייאת, עזבו את קובי
– מסיימים בעלייה: עשרות עולים נחתו בישראל ביום האחרון של השנה

כינים, למי שלא יודע, הן תופעה שמזכירה מאוד את הקורונה. היא מדביקה ילדים, אבל לא ממש אכפת להם ממנה; היא מתפשטת אקספוננציאלית, ואם ילד אחד נגוע מגיע לגן יהיו עשרה בתוך יומיים; ורק בידוד מוחלט יכול למנוע ממך מלהידבק. לשמחתנו, בניגוד לקורונה, לכינים יש טיפול. ועוד איזה טיפול.

בגן הילדים הייתה לי רעמת תלתלים בלונדינית. כן, היו לי תלתלים והייתי בלונדיני. למה אתה נולד עם שיער מדהים, תגידו לי, ואחרי התספורת הראשונה השיער שלך הופך לחום ורגיל? בחייאת, היושב במרומים, זה לא אתי לתת תקווה לילדים קטנים עם בלונד מרהיב ולאכזב אותם אחרי תספורת אחת עם חום סביר. אגב, לזאטוט יש שיער בלונדיני מדהים, ואני לא מספר אותו עד גיל 18, מבחינתי שיקבל את ההחלטה הנוראית הזאת בעצמו.

נחזור לתלם: יום אחד חזרתי מהגן, נכנסתי להתקלח אחרי יום מטורף של ריב על קוביות וכדורגל, עשיתי אמבטיה והתחבטתי בסוגיות הרות גורל, ולפתע אבא נכנס לחדר ושלף את המסרק המתכתי. מה זה, שאלתי בתמימות של ילד, והוא לא אמר כלום, שלף שמפו מיוחד ואמר לי שאנחנו צריכים לעשות טיפול נגד כינים. הוא חפף לי את הראש, אמר שצריך להשאיר את החומר על הראש במשך עשר דקות, הניח את המסרק על השיש ויצא.

לא ידעתי מה מצפה לי, הייתי ילד קטן ותמים שלא ידע שתמימותו עומדת להיגזל. אחרי עשר דקות הוא נכנס, אוחז במסרק, הביט בי בעיניים של אב אוהב, ביקש ממני לעצום עיניים שטף את השמפו המסריח והחל לסרק אותי במסרקות ברזל.

עכשיו, בואו; אלה לא היו תלתלים עדינים וקלים, אלא קלאבסה מפוארת. סירוק אחרי סירוק חשתי איך העולם לא ישוב להיות אותו עולם עוד. אחרי עשרים דקות של שחיטה כשרה יצאתי מהמקלחת מטולטל ונשבעתי לעצמי שתי שבועות: אני לא אעשה את זה לילדים שלי, ואין יותר אמבטיות.

הקונספציה

ביום של הודעת הוואטסאפ, הילדים חזרו הביתה מהגנים, חייכו וצחקו ורבו. ביקשתי מד"ר זמרי שהיא תהיה אחראית על המסרק. היא שלפה שני מסרקי מתכת: "אנחנו עושים את זה ביחד".

בניגוד לפוליו, איידס וגזזת, הטיפול בכינמת לא השתנה רבות עם השנים. זה עדיין אקט אבולוציוני שמזכיר ביקור בכלוב השימפנזים בספארי. נכון, מרססים על השיער חומר עם ריח שעשוי להרוג כינים אך גם את הרצון להמשיך לשהות בבית; אבל חוץ מזה עדיין מדובר במעין עקידה מודרנית: מורים לך לחרוט את פדחות ילדיך בתקווה שרגע לפני האירוע יתגלה בפניך האל ויאמר "אל תשלח מסרקך אל הנער".

אז ריססנו להם את הצורה כאילו היו עולה חדש מארצות ערב בימי מפא"י העליזים, והושבנו אותם במקלחת. הם שיחקו כרגיל, כלומר רבו, וחוץ מלשאול מדי פעם "מה זה הריח המסריח הזה" לא ראו את הסכנה מתקרבת. הבעיה בשימוש בשני מסרקים נוראים צפופי שיניים היא שבהתחלה אתה מרחם על יוצאי חלציך, אבל בתוך שתי דקות אתה שוכח מהם; כל מה שמעניין אותך הוא לנצח את זוגתך בתחרות המגעילה ביותר אי פעם: מי פולה יותר כינים. קודם תקתקנו את העולל, שהשיער שלו מסופר בתספורת קצרה ולכן הוא מחוסן, ואז החל הקרב. אני הופקדתי על הזאטוט שופע שיער הזהב, והדוקטור לקחה על עצמה את הזאטוטית בעלת שיער הקלבאסה (היא ירשה אותו ממני).

עמק הבכא

התיישבנו בעמדות ושלפנו את המסרק. הבטחנו לילדים שזה יהיה קצר, אבל מיד הבנו ששיקרנו. הזאטוט זרם בהתחלה אבל אחרי שניים־שלושה סירוקים הוא הבין שכרוך בעניין גם כאב. המצב היה גרוע עד כדי כך שהצעתי לשירן פשוט לשלוף את מכונת התספורת שלי ולקצוץ את שניהם. היא שאלה אם אני יודע מה הטלפון של הרווחה, אז הבנתי שייתכן שההצעה קיצונית. אבל קצת כמו בסדרה "שעת נעילה", כשהחיילים הישראלים חוזים בשיירות של טנקים סורים פולשים לרמה, גם אנחנו ראינו את הגוויות והבנו שאם לא נילחם עד טיפת השמפו האחרונה הכינים יגיעו לכנרת ואז לתל־אביב.

חצי שעה לחמנו בשוחות השיער של העוללים הקטנים. בהתחלה הם בכו, אבל אחר כך – שוב, כמו חיילים ישראלים ב"שעת נעילה" – נכנסו להלם קרב ושידרו אפטיות בנוגע לכל מה שקורה סביבם. גופות נערמו זו על גבי זו על גבי פיסות של נייר טואלט. מסביב נשמעו קולות נפץ (העולל שהשתעמם והתחיל לשבור דברים). ככל שמצאנו יותר כינים התגברה תחושת האשמה על ההזנחה. ניסיתי לנחם ולהגיד שבטח אצל כולם זה ככה; ארגזי החול בגנים אשמים. אבל ידעתי שזה עלינו. רק עלינו. אחרי התופת שררה בסלון דממת מוות. הילדים הביטו בנו במבט באי אמון מוחלט. אנחנו ניסינו לא ליצור קשר עין איתם, מרוב בושה.

למחרת הגננת שלחה שוב הודעה, וביקשה לדעת אם הורי הילדים בגן טיפלו במפגע. אף אחד לא הגיב. החלטתי לאזור אומץ ולהיות הראשון, לקחתי את הטלפון והחלטתי לשתף בכנות בחוויה הקשה שעברנו: "היי, עשינו טיפול אתמול, לשמחתי לא מצאנו כלום". אם מותר לי לשקר לילדים שלי, מותר לי לחרטט גם את הגננת.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il