אל מה מתגעגעים נוטשי הליכוד?

נוטשי הליכוד מתגעגעים ל"ליכוד של פעם", כפי שכינה זאת השבוע גדעון סער. ואמנם, יש למה להתגעגע.

למשל, בסוף שנות ה־80, בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר, הופעלו על ראש הממשלה יצחק שמיר לחצים אמריקניים בסוגיה הערבית. על רקע זה התפטר אריאל שרון מתפקיד שר התעשייה והמסחר ויצא למאבק כוחני נגד שמיר במרכז הליכוד שכונס בתחילת 1990. שרון השתלט על מערכת ההגברה, ובזמן ששמיר ביקש מהמרכז הצבעת אמון, ניסה שרון לסכל את ההצבעה בזעקות ברמקול: "מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו!" ועוד משפטים ברוח זו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ברגע שסגרו אותנו הגוף שלי התפרק"
– קונצרט של צעקות
– "לוקח פסק זמן ושוקל את המשך דרכי": אשכנזי עוזב את גנץ

הרבה הדר ז'בוטינסקאי לא היה באותו "ליל מיקרופונים". שרון עצמו, שהיה במקור חבר מפא"י, הצטרף ב־1973 למפלגה הליברלית, שיחד עם תנועת החירות הקימה את גוש חירות ליברלים (גח"ל), שהפכה לליכוד. אחרי שנבחר לכנסת פרש שרון, שימש יועץ ביטחוני של רבין, וב־1976 הקים מפלגה בשם שלומציון, שאחרי הבחירות התמזגה עם הליכוד. אחרי ששימש שר בכיר וראש ממשלה מטעם הליכוד, ואחרי ש"חישק" את שמיר מימין, שבר שרון שמאלה בתקופת ההתנתקות, ואחריה נטש את המפלגה והקים את קדימה עם שורת פורשים מימין ומשמאל.

שמא אנו מתגעגעים להדר של בכיר ליכוד אחר, דוד לוי? אחרי הפסדים חוזרים ונשנים בבחירות לראשות הליכוד לא היסס לוי להכפיש את המפלגה כגזענית (בטענה שיש בליכוד מי שרואים בו "קוף"). הוא פרש ממנה ב־1995 כדי להקים את גשר, אך לקראת בחירות 1996 התאחד עם הליכוד ה"גזעני", רק כדי לפרוש שוב ב־1998, הפעם תוך הדהוד תעמולת השמאל, שהליכוד פוגע בשכבות החלשות. "איפה האחריות? איפה הרגישות? נשבר לי, נקודה", זעק השר ה"חברתי", שכפי שציין אז בני בגין, העדיף להיות שר חוץ על פני שר אוצר או רווחה. בבחירות 1999 חבר לוי, במלוא "ההדר הבית"רי", לאהוד ברק ומפלגת העבודה, רק כדי לשוב לאחר מכן לליכוד.

אפשר לציין כמובן עוד שלל "נסיכים" ליכודיים, דוגמת בני בגין, שעזב גם הוא למפלגה אחרת, פרש ושב לליכוד כדי להיות ממבקריו מבית, או דן מרידור ורובי ריבלין, שאת כל הונם הפוליטי השיגו בזכות הליכוד, אך לא היססו להפנות למפלגה עורף ברגע שלא היו זקוקים לה יותר והצטרפו לחובטיה משמאל. טוב, זה לא "הליכוד של פעם".

אם כן, גדעון סער וחבריו האופורטוניסטים לא המציאו דבר. הגעגועים שלהם הם זיוף נוסטלגי, תעמולה נטו. בליכוד יש דמוקרטיה פעלתנית, ומתוקף כך תמיד היו במפלגה מאבקים, מחלוקות, זוכים ומפסידים, נעלבים וכועסים, נסיכים, יורשים בעיני עצמם, מבקרים, ואף פורשים ונוטשים שמכפישים את הליכוד כדי לקדם את עצמם במפלגה אחרת. ייתכן שבימינו אופורטוניזם איננו מידה מגונה בפוליטיקה, אבל אפשר לקוות שזו עדיין איננה במה נוחה להטיף ממנה מוסר על התנהלות פוליטית של אחרים.

מטבעו מייצר האופורטוניזם גם כמה תופעות משעשעות. אחת מהן היא שכדי לענות לפורשים, כפי ששמו לב שלל מגיבים, די לצטט את דבריהם שלהם מהזמן האחרון, המרובים בהבטחות והצהרות בנוסח "לא אעזוב את הליכוד גם אם אפסיד", ו"אין איש מתאים מנתניהו". מתברר שה"דרך" וה"ערכים" של הימין ה"ממלכתי" הם עניין גמיש מאוד, הכרוך בנסיבות האישיות של חבריו.

לטעמי, מעל מפעל הנטישות של "רק־לא־ביבי" מימין מרחפת עננה כבדה עוד יותר, הנוגעת לאופן שבו הם עוזבים: הפורשים הללו יורקים ללא היסוס לבאר שממנה שתו שנים רבות. אין בזה הכרח, אפשר גם לעזוב באופן מכובד וראוי. אבל בימין ה"ממלכתי" הולך ומתרבה החוסר המוחלט בנאמנות והכרת תודה למפלגה ולמצביעים שבנו אותם.

לא גדעון סער, לא יועז הנדל (עם ארבע־חמש רשימות בעברו הפרלמנטרי הקצר), לא צביקה האוזר (כנ"ל), לא יפעת שאשא־ביטון (שלוש מפלגות), ולא אלקין (שלוש מפלגות), ולא המצטרפים הנוספים יכולים להטיף למישהו מוסר על יושרה, דרך או ערכים. אך כאשר הם עושים זאת בסגנון עלוב, כמעין תמונת ראי לשמאל, שמכפיש, מבזה ומסית נגד הימין בזמן שהוא מאשים את הימין בכל הדברים הללו – הם גם מאבדים את הזכות לייחס לעצמם "הדר" כלשהו.

שכחתם את היריב

עד כה נגענו באופורטוניזם, בסתירות, ביריקה לבאר ובהיעדר ההדר של הימין ה"ממלכתי". אבל העיקר עוד לפנינו: אידאולוגיה. פוליטיקה היא משחק של קואליציות, ופוליטיקאים מסמנים את מיקומם על המפה לא רק בכך שהם מצהירים על עמדותיהם, אלא גם, ולפעמים בעיקר, בכך שהם תוקפים את האידאולוגיה של יריביהם.

למשל, לא קשה למקם את הדובר הבא: "השמאל החדש הוא אחת התנועות הריאקציוניות ביותר בהיסטוריה, משום שהוא מנסה להביא, בארצות דמוקרטיות, עריצות תחת חירות". ועוד: "השמאלנים למיניהם, הנוטלים לעצמם את כתר הקִדמה, משוכנעים כי להם מותר לתקוף, בלא דרך ארץ וללא סייג, את כולם ואת הכול, אבל התקפת נגד על רעות רוחם ומוסרם הכפול אסורה בהחלט". ועוד אחד קטן: "השמאלנות בימינו אינה נושאת קדמה אלא ריאקציה. היא אנטי־דמוקרטית. היא רומסת ערכי מוסר אנושיים, אשר בלעדיהם מאבד האדם את צלמו… חובה לומר בפה מלא כי יש גם עריצות וריאקציה של השמאלנות, המסכנת את האדם החופשי ואת עתידו".

הימין ה"ממלכתי" מתפרכס באולפנים עם אמירות על "אחדות העם" – שבפועל הן תעמולה נגד הימין – וריקודי מה יפית לשמאל, שאותו הוא נמנע מלבקר

מיהו הדובר החריף הזה? ובכן, כידוע, אינני מחסידי מנחם בגין, שלטעמי קיבל החלטות מדיניות שגויות בתחומים רבים, אבל כפי שמעידים הדברים, בגין לפחות ידע היטב על מה המאבק הפוליטי וזיהה את עצמו במחנה ברור מאוד מבחינה אידאולוגית. הנה לפניכם "הליכוד של פעם".

למרבה העניין, הימין ה"ממלכתי" מתמקד בהתקפת הימין בלבד. הוא מתפרכס באולפנים עם אמירות על "אחדות העם" – שבפועל הן תעמולה נגד הימין – וריקודי מה יפית לשמאל, שאותו הוא נמנע מלבקר. הרטוריקה הזאת מבהירה היטב את גבולות הגזרה שלו.

לו היו אנשי הימין ה"ממלכתי" מדברים מדי פעם על השמאל, גם ברבע מהלהט השמור אצלם לנתניהו, ומסבירים מדוע השמאל טועה, לא מוסרי, אנטי־דמוקרטי ולא ראוי, אולי הייתי משתכנע בכך שגם אם ה"ממלכתיות" רחוקה מהם לא פחות מהיושרה, ההדר, העקביות והנאמנות, וגם אם הם אפילו לא צל חיוור של "הליכוד של פעם" – לפחות הם באמת "ימין".