הכנסת ה־23 התפזרה בדמי ימיה, אך חלקים ממנה עוד מצליחים לתפקד גם לאחר המוות. הוועדה לשלום הילד, למשל, דנה השבוע במרץ בתקנות הפיקוח על מעונות היום לפעוטות, ואולי אפילו תצליח לאשר אותן בין תשדיר בחירות למשנהו. אין כמעט מפלגה בכנסת הנוכחית שלא הכניסה למצעה את נושא החינוך לגיל הרך. מעטות הסוגיות שמצליחות לגייס סביבן קונצנזוס רחב כל כך כמו הצורך להחיל פיקוח אפקטיבי על מסגרות לילדים מגיל לידה ועד שלוש. ההסכמה הכמעט גורפת לא נולדה בנסיבות משמחות, אלא סביב כמה מקרים קשים של התעללות בפעוטות. כבר ב־2018 העבירה הכנסת את חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות, אבל התקנות התעכבו והמתינו לממשלה מתפקדת. יממה בדיוק לפני פיזור הכנסת הניח שר העבודה והרווחה איציק שמולי את התקנות המיוחלות על שולחן הוועדה שאמורה לאשר אותן, וייתכן שהגווייה הפוליטית עוד תוציא מקרבה את התקנות הללו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: צמיחה מתוך משבר: מה שקרה ליהדות התפוצות בשנת 2020
– ההתנגדות הוסרה: ישראל הצטרפה לפורום הגז האזורי
– "ברגע שסגרו אותנו הגוף שלי התפרק"
אלא שלא ברור בכלל שיש כאן בשורה חיובית. בניגוד להיגיון הרווח בישראל, פיקוח הוא לא פתרון לכל בעיות החברה והכלכלה. פיקוח ממשלתי תמיד מוגבל ביכולותיו לשלוט בכל הנעשה בתוך המסגרת, אלא אם כן מציבים מפקח בכל גן בכל שעות הפעילות, וגם הוא חייב מדי פעם לצאת לשירותים. מקרי התעללות יש לצערנו בכל מקום: גם במסגרות המפוקחות על ידי משרד העבודה, גם בגני העירייה שבאחריות משרד החינוך וגם בבתי הספר הממלכתיים, שהם אולי הגוף המפוקח ביותר במדינת ישראל. בשנים 2015־2018 נפתחו בישראל 113 תיקים נגד בגירים בגין התעללות בילדים עד גיל שלוש. מדובר ב־0.06 אחוזים מסך כל הילדים שנמצאים במסגרות. גם אם נחיל פיקוח מסיבי, היסטרי, קפדני ותובעני על כל המסגרות לגיל הרך – לא סביר שנוריד את המספר הזה לאפס מוחלט. תקנות הפיקוח חלות למשל רק על מסגרות שיש בהן יותר משבעה ילדים; המסגרות הקטנות יותר יכולות להמשיך להתקיים בלי פיקוח גם לפי החוק הקיים.
תקנות הפיקוח לא בהכרח מתמקדות במה שאפשרי לביצוע ויכול לעצור מקרי התעללות. הן דורשות למשל מכל פעוטון להתקין גגון לכניסה, הצללה לחצר וכיסוי לארגז החול, ולעגן את כל החלונות והמזגנים. עוד הן דורשות רוחב דלת מוגדר ומספר מטרים רבועים בעבור כל פעוט: 2.8 מ"ר לתינוק, 2.6 לפעוט צעיר, ו־2.2 לפעוט בוגר. באותה נשימה נאסרות בפעוטונים טרמפולינות, רכבים ממונעים לפעוטות, נדנדות תלויות וכיסאות אוכל גבוהים. חלק מהדרישות האלה אינן מתקיימות ברוב גני השעשועים שבהם משחקים הילדים, ובוודאי לא בבתיהם. אם התקנות יעברו בצורתן הנוכחית, כל הגנים הקיימים יצטרכו להתאים את עצמם לתקן החדש בעלות ניכרת ועל חשבונם בלבד. והדרישות לא נגמרות: כל גן יצטרך אישור של חשמלאי מוסמך ושל טכנאי גז מוסמך אחת לחמש שנים, ואישורים למתקני חצר מיועץ בטיחות וממכון התקנים אחת לשנתיים. כל אחד מהם גובה תשלום על הייעוץ שלו, ודורש תיקון ליקויים על דעת עצמו בלבד.
טכנאי לא יעזור
בסוף, לכל צעד כזה יש תג מחיר: פיקוח עולה כסף, שבדרך כלל יוצא מהכיס של המפוקח ולא של המפקח, שיכול להעלות כל דרישה ואין לו שום תמריץ לחסוך בהוצאות. הערכות מציבות את עלות העמידה בתנאי משרד העבודה לכל גן בכ־60 אלף שקל; חלק מהעלויות הן שוטפות וחוזרות בכל שנה או אחת לכמה שנים, והופכות להוצאה קבועה.
לפני שמדינת ישראל דורשת מהמסגרות לגיל הרך לעמוד בסטנדרטים הללו, עליה לבדוק שהן אכן רלוונטיות לבטיחות הילדים. נתוני ארגון בטרם למשל, מדווחים על כ־2,000 ילדים עד גיל שלוש שנפגעו ב־2019 במסגרות בצורה לא מכוונת, והגיעו לחדר מיון. 44 אחוזים מהפגיעות היו תוצאה של "נפילה", 29 אחוזים נגרמו מ"מכה/חבלה" וכ־14 אחוזים אירעו בשל "חתך/דקירה". רובן המוחלט של הפגיעות בגילים הללו הן תוצאה של תאונות נפוצות, שמתרחשות בפעוטון כמו בבית, ושום יועץ בטיחות או טכנאי גז לא היה מונע אותם. הסיבה הנפוצה ביותר היא חוסר תשומת לב מצד הצוות, ושם, כך כולם יודעים, נמצא עיקר הבעיה.
כמו בתחומים רבים אחרים, כוח אדם איכותי הוא המפתח למסגרות טובות יותר. ככל שיש יותר אנשי צוות על פחות ילדים כך יש יותר תשומת לב והשקעה בילדים, ופחות תאונות ושחיקת צוות. מסיבה זו משרד העבודה דורש שכל המסגרות יעמדו בתקן אחיד: איש צוות אחד על כל חמישה תינוקות עד גיל שנה, על כל שמונה פעוטות עד גיל שנתיים, ועל כל עשרה עד גיל שלוש. רק שמשרד העבודה דרש מעצמו עד היום, במעונות היום שהוא מפעיל, סטנדרט נמוך מזה – 1:6 לתינוק, 1:9 לפעוט צעיר ו־1:11 לפעוט בוגר. המדינה דורשת מהשוק הפרטי סטנדרט שהיא עצמה לא עומדת בו. בדיון בוועדה השבוע הודו אנשי משרד העבודה שאין ביכולתם לעמוד ביחס התקינה הזה, ושאם התקנות יחולו עליהם הם יצטרכו פשוט לקבל פחות ילדים למעונות שתחת פיקוחם. המסגרות הללו, כזכור, מיועדות בעיקר לאוכלוסיות החלשות, ומשמעות הצעד היא העמקת הפגיעה ביכולת של ההורים לצאת ולעבוד.
במדינת ישראל, על הילודה הגבוהה שלה, יש כבר היום קושי גדול בפעוטונים ובמעונות למצוא כוח אדם בכלל, קל וחומר איכותי. מדובר בעבודה שוחקת בשכר נמוך ועל כן התחלופה גבוהה מאוד, ומכיוון שבישראל יש הרבה ילדים בשכבת הגיל הזו דרושים הרבה מאוד אנשי צוות כדי למלא את התקן הקיים, ובוודאי תקן מחמיר יותר. המסגרות הפרטיות מדווחות על מחסור בכוח אדם במיוחד בתקופת משבר הקורונה, בגלל דמי האבטלה הקבועים שהמדינה מספקת. כדי לעמוד ביחס גדול יותר יצטרכו במעונות היום לעשות אחד משניים: להוריד את הסטנדרט ולקבל ממש כל מי שיסכים לעבוד, או לשלם הרבה יותר כסף למטפלות. התקנות החדשות גם דורשות שהמטפלות יעברו הכשרה מקצועית והדרכה שוטפת, מה שמייקר עוד יותר את העלויות של כוח האדם.
אפשר לומר עד מחר שאין מחיר לביטחון הילדים, אבל האמת היא שיש מחיר והוא גבוה. משרד האוצר מעריך את העלות הנוספת בעבור כל ילד בשל תקנות הפיקוח בכ־400־500 שקלים נוספים בכל חודש. את העלות הזו מישהו ישלם: או שהגנים יספגו את העלות, אותם גנים שכבר חוו פגיעה כלכלית ניכרת בשנת הקורונה שעברה עלינו, ושכ־20 אחוזים מהם כבר נסגרו בעקבות ההפסדים הגדולים – או שהם פשוט יגדילו את תשלומי ההורים, אותם הורים שרבים מהם היו בחל"ת השנה או חוו הפסדים כלכליים, ויכולת התשלום שלהם מוגבלת. אפשרות שלישית היא שמדינת ישראל תשלם את העלות הנוספת, והרי גם המדינה מתמודדת עם הוצאות עצומות בשל משבר הקורונה והגירעון שלה מרקיע שחקים.
האמת היא שמי שיכול לשלם סכום גבוה יותר בעבור טיפול איכותי יותר, עושה זאת כבר כעת. לא חסרות מסגרות איכותיות עם מטפלות מוסמכות וחוגים ייחודיים, שעליהן משלמים 3,500 שקלים לחודש וצפונה. התקנות החדשות של משרד העבודה לא ישפיעו במיוחד על איכות הטיפול במסגרות הללו, רק יהפכו אותן לקצת יותר יקרות. מי שלא יכול לשלם למסגרות האיכותיות מאוד ומוכן להתפשר על סטנדרט נמוך יותר, לא יוכל לעשות זאת אם התקנות הנוכחיות יעברו. מנכ"לית בחברת הייטק שמרוויחה 60 אלף שקל בחודש לא תושפע מהעלאת התשלום החודשי ב־500 שקלים, אבל לקופאית שמרוויחה שכר מינימום – העלאה כזו משמעה שיציאה לעבודה כבר לא משתלמת, והיא תעדיף לוותר על יציאה לעבודה. מוטב כבר להישאר בבית ולקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה מביטוח לאומי. עידוד תעסוקה בוודאי אין כאן.
