דניאל היה חבר־חדר שלי שלוש שנים שלמות וישן מיטה מעליי בקומתיים. הוא היה בחור אצילי ושקט ואני חושב שגם אם לא היינו גרים באותו חדר, הייתה נוצרת בינינו חברות קרובה. היה בו משהו פגיע וחשוף, הוא לא היה מושחז או עוקצני ותמיד היה נדמה שהוא נושא איתו איזה דוק של עצב. אהבתי בו את זה אולי כי גם אני הייתי קצת ככה. חוץ מזה היינו די שונים. דניאל לא אהב מוזיקה ואני כן, דניאל לא אהב לקרוא ספרים ואני כן, דניאל לא אהב ללמוד רבי נחמן ואני כן, דניאל היה אוהד כדורגל מושבע ואני לא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ללמוד רמח"ל עם שלמה ארצי: סל תרבות עם עדן אביטבול
– סיפורים מהישיבה: רוצה להיות שם כל הזמן
– הקורונה הוכיחה: החוסן התעסוקתי של גברים חרדים נמוך
הרבה בחורי ישיבה אוהדים קבוצות כדורגל וכדורסל. מי שגר בערים הגדולות בטח מכיר את המראה הזה של כמה עשרות בחורים לבושים שחור־לבן, מצטופפים בתוך איזו פיצוצייה ודבוקים בדריכות למסך קטן. מה לעשות? אין טלוויזיות בפנימיות של ישיבות וזה די הגיוני בסך הכול. אני אף פעם לא הייתי חזק בקטע הזה של לאהוד קבוצה כלשהי. אמנם יש לי פינה חמה בלב לבית״ר ירושלים, בתור ירושלמי מבטן ומלידה ולדעתי יש במסי משהו קצת יותר יהודי מרונאלדו, ועדיין, בזמן שחברים שלי חירפו נפש בהימלטות מתוחכמת מסדר ג' כדי לצפות במשחק, נשארתי בבית המדרש ללמוד ברצינות. סתם. היו לי תחביבים אחרים, בשונה מדניאל שהיה אוהד אדוק של ברצלונה וזכר בעל פה ומתוך שינה את תוצאות כל המשחקים שלה בעשור החולף ומי כבש ומי בישל ובאיזו דקה. עילוי.
בנוסף, או בעיקר, דניאל היה בחור שלומד ממש טוב. יושב במקום הקבוע שלו בשורה האחרונה מימין ולומד. הוא כמעט לא פספס שיעור, הראש שלו היה מונח היטב בסוגיה המדוברת בבית המדרש, היו לו חברותות מהשורה הראשונה ולעיתים קרובות אפשר היה לתפוס אותו לומד גם מעבר לשעות הסדרים הרשמיות. כל האהדה שלו לקבוצה הקטלונית לא הייתה מוחצנת, אני לא חושב שמישהו ידע עליה בכלל, בוודאי שלא רבני הישיבה, אבל כשאתה חבר־חדר של מישהו במשך תקופה כל כך ארוכה, כמעט בלתי אפשרי שיהיו ביניכם סודות. מחברֵי חדר קשה להסתיר את הספרים שקנית בסיפור חוזר, את הנגן עם השירים של לאונרד כהן, את הגיטרה השחורה שקיבלת ליומולדת 19, את מוסף 7 ימים שמצאת באוטובוס, את ההתארגנות שלך לפגישות שידוך או את היציאות שלך לצפייה במשחקי כדורגל. במיוחד בפנימייה צפופה כמו שלנו, שבה בכל חדר אוכלסו שמונה בחורים שחיו אחד בקישקע של השני 24/7.
בין השאר, ידעתי גם על אהדתו של דניאל לברצלונה, ובתור כאלה שגדלו עם המנטרה הישיבתית של "אי אפשר להיות שקוע בלימוד אם הראש שלך מטייל במקומות אחרים", שאלתי אותו יום אחד איך זה יכול להיות. איך זה יכול להיות שהוא גם שולט ככה בסוגיה ולומד אותה בכזו מתיקות וגם שקוע ככה בכל מה שקורה עם קבוצת הכדורגל שלו שמעבר לים. בתור מישהו שמאמין ודוגל עד היום בצורך לשלב בין עולמות, הייתה לי תשובה משלי. אבל דווקא התשובה של דניאל סקרנה אותי. בשונה ממני, שחי את הצורך הזה אך מישיר מבט אל הקונפליקטים הרבים שבו, בדניאל היה משהו שלֵו עם קיומם של שני התחומים במקביל. בבא קמא וברצלונה. אינייסטה ואביי.
דניאל שלף מהארנק דף מקופל ופתח אותו לפניי. על הדף הופיעה טבלה דהויה בעלת שתי עמודות. בראש עמודה אחת הוא כתב: "ביטולה" ובראש העמודה השנייה: "הוא קיומה". מתחת לשתי העמודות נכתבו בכתב קטן וצפוף סימוני שעות שלא הצלחתי לפענח. דניאל הסביר שמתחת "ביטולה" כתובים כל הזמנים שהוא "שרף" על נסיעות לצפייה במשחקים, זמן המשחק עצמו, הארכות ועיכובים למיניהם. ומתחת "הוא קיומה" כתובות ההשלמות שלו לזמנים האלה.
אם למשל ערב של משחק גבה ממנו שלוש שעות של לימוד, דניאל סימן לעצמו חוב של שלוש שעות שאותו הוא פרע בלימוד, בזמנים שמעבר לסדרי הישיבה הרשמיים, בשעות הקטנות של הלילה או לפנות בוקר. טירוף.
שתקתי בהלם מול הטבלה הזו שלו. ההרגשה הייתה כאילו זה הדבר הכי נשגב בעולם אבל גם קצת על הגבול של הפרעה טורדנית כפייתית. אבל אז דניאל הסתכל עליי במבט נוגה, ובקול שקט אמר – תבין, אני חייב את זה לעצמי. שעתיים של משחק הן כמו טיפול פסיכותרפי בשבילי, כל הכאב שלי נעלם בזמן הזה. אבל מה אני יכול לעשות שאני גם כל כך אוהב את הגמרא הזו?
