יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אריאל שנבל

פרשן לענייני ארה"ב, כתב מגזין בכיר ובעל טור אישי במקור ראשון. בין השאר, מסקר מקרוב את המערכת הפוליטית האמריקנית מאז 2010

לוד, העיר שרואים רק כשהאלימות גולשת החוצה

האלימות הערבית בלוד גלשה אל מחוץ לתחומי העיר ותפסה כותרות. הלכנו לבקר במקום שנמצא במרכז המדינה אבל לרוב לא במרכז העניינים

מאיר ליוש ואני עומדים על גג ביתו בקצה רחוב גולומב בלוד. המראה שנשקף מכאן סוריאליסטי. מבט לכיוון אחד יגלה עיר רגילה לגמרי – בניינים נאים ומטופחים, עצים וגינות, משפחות מהלכות וילדים משחקים. הסטת מבט קטנה לעבר האחר – והתמונה כמו לקוחה לא מעיר אחרת אלא מעולם אחר לגמרי: שכונת עוני מגובבת ומוזנחת, סמטאות מאולתרות ודרכים לא סלולות. וגם: שתי שורות של בטונדות עבות, קודרות, צבאיות, שחוסמות גישת מכוניות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסיימים בעלייה: עשרות עולים נחתו בישראל ביום האחרון של השנה
– ערפאת הוא אנושי וישראל ביריון שכונתי: ההיסטוריה על פי הסדרה "לבנון"
– צמיחה מתוך משבר: מה שקרה ליהדות התפוצות בשנת 2020

בניין מגוריו של ליוש – דובר תנועת "הביטחוניסטים", שהתפרסם כמגייס כספים למטרות חברתיות – שוכן בשולי רמת אלישיב, שכונה שחלק מחברי הגרעין התורני בלוד גרים בה. אם יחצה את הכביש שמעבר לביתו, יגיע לאחת השכונות הקשות, העניות והמסוכנות בישראל, שכונה ס"ח הלודאית. בשכונה מתגוררים כמה אלפי אנשים, כולם ערבים. חלקם משפחות של תושבי יו"ש ששיתפו פעולה עם ישראל ומצאו כאן מקלט בחסות המדינה לאחר הסכמי אוסלו, וחלקם בדואים שהגיעו לכאן אחרי שפונו בעקבות בניית בסיס צה"ל בעובדה.

שוטרים בזירת רצח בלוד. צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

ליוש מסמן את גבולות הגזרה: גני־אביב מצד אחד; אזור התעשייה של לוד, ובו בין השאר מטה להב 433 של משטרת ישראל מצד שני, ושני הצדדים האחרים מתוחמים בשני בתי קברות. אין סמלי מזה: שכונה מדממת, קרועה בין סכסוכי חמולות נושנים וחדשים, שקוברת את נרצחיה בקצב שלא תמצאו בשום מקום אחר בישראל.

הסיבה שאנחנו על גג ביתו של ליוש – לא נעים לומר אבל כדאי להתוודות – היא שהאלימות המתרחשת על בסיס כמעט קבוע בלוד גלשה השבוע מחוצה לה, וכך תפסה כותרות הרבה מעבר למה שקורה בדרך כלל. מכונית ובה שני בני משפחה ערבית מלוד, שנסעה בכביש שש בליווי משטרתי, הפכה יעד לירי סמוך למחלף נחשונים. מהאש נהרג נער בן 16 ואדם אחר נפצע אנושות. ליוש מבין שהתקשורת מתעניינת בעירו רק כשהדברים יוצאים מחוץ לתחום השיפוט שלה, ולדבריו יום אחד עלול להיות לכך מחיר כבד: "אתה רואה מכאן את מגדל הפיקוח של נתב"ג. כשיש רוחות, מטוסים עוברים לפעמים ממש מעלינו, בגובה 700 מטר מעל פני הקרקע. אתה זוכר מהצבא מה הטווח של מאג? קילומטר מאתיים. גם אם תוריד משתנים כמו מסלול בליסטי, כדור אחד של מאג יכול לפגוע בקלות במטוס כזה, והוא יתרסק בשכונה בראשון־לציון. יש בשכונה הזו שלפנינו מאגים, שלא לדבר על כלי נשק אחרים. כמה? כמות שלא תבייש נשקייה בבסיס צה"לי גדול מאוד", הוא אומר. "אם מישהו ישים מגנומטר ענק מעל השכונה הזו, אתה תראה גשם הפוך של נשקים זורם אליו, מלמטה למעלה".

לכאורה אפשר לחלק את האלימות הערבית בלוד לשני מעגלים בלתי קשורים. האחד קשור ליחסים עכורים מול העירייה, בראשותו של איש הציונות הדתית יאיר רביבו. בשבוע שעבר נשרפו בלוד יותר מעשר מכוניות השייכות ליהודים, וההערכה היא שההצתה הייתה מעשה נקמה על הרס בתים בלתי חוקיים של משפחות ערביות בעיר. "באחד משני האזורים שהמכוניות נשרפו בהם גרים רק יהודים דתיים", אומר ליוש. "אף אחד לא חושב שזה נעשה שם במקרה. ראש העיר חובש כיפה, והם רוצים לפגוע בבייס שלו". המעגל השני הוא הפשיעה הפנימית וחיסולי החשבונות בין חמולות בעיר, ובראשן חמולות אזברגה ואבו־סעלוק.

הסכסוך המר בין המשפחות החל לפני כעשור, כשבן חמולת אבו־סעלוק גורש ממסגד ששיפצה חמולת אזברגה ליד התחנה המרכזית בעיר. במהומות שפרצו נרצח בן למשפחת אזברגה, ומאז משתולל מעגל דמים של מעשי רצח ונקמה, שהאחרון שבהם לעת עתה אירע השבוע בכביש שש לעיני המשטרה.

ליוש לא מסכים לחלוקה לשני מעגלים: "זה אותו מעגל", הוא אומר, "יש מי שנוח לו שזו תהיה התרבות של הערבים פה, הדרך שבה הם סוגרים דברים בינם לבין עצמם. אבל המציאות מוכיחה שהאלימות הפנימית בהכרח תגלוש ותופיע כאלימות נגד השלטונות, וגם נגד אזרחים אחרים, כמונו למשל". לדברי ליוש, הוא ושאר תושבי השכונה לא בהכרח חשים מטֻווחים עקב קרבתם לשכונה האלימה: "היו פה כבר מקרים של כדורים תועים. נער שישן בסוכה נפצע בלסת מכדור, לדוגמה. אנחנו מוצאים קליעים על הגגות – אבל אני חושב שהם יודעים שירי מכוון לפה יהיה קאזוס־בלי, אז הם נזהרים".
אני שואל את מאיר ליוש מה צריך לקרות בלוד. תשובתו חד־משמעית: "חומת מגן. צריך לעבור כאן בית־בית, לאסוף את כל כלי הנשק ולהעיף מפה את כל הפושעים. אני לא רוצה לגרש מכאן את כל הערבים, אנחנו לא גזענים אלא חיים כאן בשלום בתוך העיר עם אוכלוסייה ערבית בלי שום בעיה. אבל את מה שקורה כאן חייבים לגמור".

כשאני מציין בפניו שהמראה של שכונת רמת־אלישיב ולצידה השכונה הערבית הענייה מזכיר לי אזורים ביו"ש – יישובים יהודים מטופחים שלפעמים גובלים בכפרים ערביים עניים ועלובים – הוא אומר: "אני לא גר פה רק בקטע אידיאולוגי. כן, זו גם אידיאולוגיה לגור פה, אבל זה בהחלט גם עניין של נוחות. אני גר במרכז הארץ, עשרים דקות נסיעה לתל־אביב וחצי שעה לירושלים. איך ייתכן שהעיר הזו, בלב מדינת ישראל, עם היסטוריה מטורפת כאחת הערים העתיקות בעולם, נראית כך? איך הגענו מהמימרה המפורסמת 'באיזו ללוד' שאמרה ברוריה, אשתו של התנא רבי מאיר, ל'לוד עיר הפשע?'"

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.