נכס אחד נותר עכשיו לבני גנץ: כ־20 מיליון שקלים במימון מפלגות. הסכום הזה נקבע על פי מפתח המנדטים בכנסת היוצאת, ולא לפי הפופולריות בסקרים לכנסת הבאה. זו המזכרת האחרונה שנותרה לגנץ מימיו כיו"ר מפלגת כמעט־שלטון משופעת ח"כים ותפקידים, ועם הנכס הזה הוא ינסה לסחור בבואו לחבור למפלגה נוספת כדי להתרומם מעל אימת אחוז החסימה. גנץ טוען כי לא הופתע מהפרישות והנטישות. הוא בוודאי לא הופתע מעזיבתם של מי שעדכנו אותו מראש (למשל גבי אשכנזי, שהודיע על פסק זמן מהפוליטיקה אך השאיר לעצמו חרך צר להתמודד ברשימה אחרת עוד בבחירות הקרובות), או של מי שהדיח בעצמו (שלישיית המורדים אסף זמיר, מיקי חיימוביץ' ורם שפע).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ברגע שסגרו אותנו הגוף שלי התפרק"
– מסיימים בעלייה: עשרות עולים נחתו בישראל ביום האחרון של השנה
– אני אלבש את מה שהיא לובשת
גם מגעיו של אבי ניסנקורן עם רון חולדאי ועם יאיר לפיד במקביל היו ידועים לו, אבל יו"ר כחול לבן נפגע עד עמקי נשמתו מהעיתוי של שר המשפטים שלו: דווקא בערב שבו דיבר לראשונה והכריז על התמודדות מחודשת, חולדאי וניסנקורן גנבו לו את ההצגה, בדיוק כמעשה גדעון סער וזאב אלקין בשבוע שעבר, שהסיטו את אור הזרקורים מההכרזה החגיגית של נפתלי בנט על התמודדותו לראשות הממשלה. בימין ובשמאל מדברים על החלפת בנימין נתניהו, אבל המעשים מרוכזים במאבקים פנים־גושיים על הבכורה.
יש סמליות בכך שמי שעמד בראש המפלגה הגדולה בכנסת בתחילת 2020, מסיים את השנה על סף אחוז החסימה בסקרים. ובכל זאת, גנץ מעולם לא היה שווה 35 מנדטים. הסקרים הראשונים, עוד בטרם הכריז על התמודדותו, חזו לרמטכ"ל מהניילונים 12 מנדטים – מספר נאה אבל רחוק מהישגיה של המפלצת האלקטורלית שהוקמה למענו. כמיליון ורבע מצביעים ששלשלו לקלפי את הפתק עם שמו פעם אחר פעם אחר פעם בשנה שעברה, התקבצו מקואליציה מוזרה של קהלים, אג'נדות ואישים, מעפר שלח ועד צבי האוזר, מיאיר לפיד ועד עומר ינקלביץ'. יוצאי מרצ ונוטשי לשכת נתניהו התגבשו יחד בצל התקווה שנראתה פתאום בהישג יד, להחליף אותו. כוחו של גנץ היה בנביבותו. הוא נבחר להנהיג את הקבוצה כפרזנטור שקוף כמעט, שאפשר לכל אחד מהמצטופפים מאחוריו לראות בו את השתקפותו שלו.
הבייס הזה נפוץ השבוע על פני שש מפלגות, אבל לא נמחק. הביקוש לסחורת "רק לא ביבי" עלה והתרחב גם לאגף הימני, גם אם ערך השוק של הרמטכ"ל לשעבר צנח. גדי איזנקוט הבין שגם תריסר המנדטים האוטומטיים שהמתינו לגנץ לא מחכים לו. עכשיו המערכת לא מחפשת פרזנטורים שתקנים עם מכנה משותף רחב, אלא מצליפים נמרצים בעלי עמדות ברורות. הבעיה שאת אלו קשה הרבה יותר לאחד. במרחב שבין יש עתיד לרשימה המשותפת מפוררות כעת חמש מפלגות לפחות: מרצ, העבודה נטולת הראש בינתיים, הישראלים של חולדאי וניסנקורן, מפלגה ללא שם בראשות שלח, וכמובן כחול לבן של גנץ והפליטים. כל אלו ייאלצו להתכנס לרשימה אחת או שתיים. אין מקום ליותר מזה. מי שיוביל בדרבי הפנים־גושי בשבועיים הקרובים יבלע אל קרבו את רסיסי המתחרים. בניגוד לימין, שהקפיד לאבד בין עשרות למאות אלפי קולות בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות, בשמאל־מרכז האחריות גברה עד כה על הררי האגו.
על פני השטח בימין הכול סגור, אבל החתימה הרשמית על ריצה משותפת בהרכבה הנוכחי של ימינה עדיין מתעכבת. בצלאל סמוטריץ' מזהה היטב את מצוקתו של בנט ומעלה את המחיר. הדרישה לחמישה מקומות בעשירייה הראשונה היא הרבה מעבר לכוחו האלקטורלי, אך משקפת את היקף הנזק שיוכל לחולל אם יפרוש מימינה וישאיר את המועמד לראשות הממשלה עם מספר מנדטים חד־ספרתי בסקרים, ואולי על סף אחוז החסימה בקלפי.
במשא ומתן ביניהם השבוע, סמוטריץ' לא החמיץ הזדמנויות לאתגר את בנט. זה התחיל כשהסביר בפוסט בפייסבוק מדוע אינו מתראיין לתוכניות שמשודרות בשבת, עקיצה מתוזמנת לבנט בדיוק כשהקליט ביום חול ריאיון ל"אופירה וברקו" המשודרת אחרי כניסת השבת, והגיע לשיא בדברים שאמר בריאיון לקלמן ליבסקינד בכאן 11. יו"ר האיחוד הלאומי נשאל אם יעדיף ממשלת ימין בראשות נתניהו או ממשלה עם יש עתיד וחולדאי בראשות בנט, והשיב: "אין בכלל שאלה, אנחנו רוצים ממשלת ימין".
בנט רתח. זו כבר לא עקיצה על חשבונו בקהל החרד"לי אלא פגיעה בקו האסטרטגי של המפלגה בבחירות, אחרי שכמה ימים קודם לכן הכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה. כמו כל פוליטיקאי סמוטריץ' מבקש להגדיל את חלקו בעוגה, אבל בדרך הוא עלול לכווץ את העוגה כולה. בסביבת בנט מזכירים גם מה החלופה שממתינה לסמוטריץ' בחוץ: הקמת רשימה ציונית־דתית מימין לימינה משמעותה חבירה לכל תתי־הפלג החרד"ליים, מנעם ועד עוצמה יהודית ואולי גם שאריות הבית היהודי. סמוטריץ' לא באמת מתגעגע לחילופי ההאשמות עם איתמר בן־גביר, לכיפופי הידיים עם רפי פרץ ולטהרנות של אנשי נעם, שגם הוא לעיתים אינו כשר מספיק בעיניהם. זו אולי הסיבה לכך שבהמשך הוא טרח לתקן ולהבהיר שאינו שולל ישיבה גם עם יש עתיד, ישראל ביתנו ומרצ.
בניגוד למתח הפנימי בימינה, נרשמה השבוע התחממות מפתיעה בין ימינה לליכוד. כניסת סער לזירה הציבה את בנט ונתניהו מול האויב המשותף החדש, ותותחי הליכוד הוסטו ברגע מבנט אל סער. דפי המסרים המעודכנים כבר לא כוללים התקפה על חבר "הבלוק" לשעבר. ככל שסער שולל את הישיבה עם נתניהו באופן נחרץ יותר, כך האפשרות שבנט ישוב בסוף לחיק הבלוק מתעצמת. בחישובי הקואליציה העתידית נתניהו סופר את ימינה בגוש שלו. לא מדובר בפרץ אמון או חיבה בין השניים, אלא בהבנה שגם בנט, אם יהיה לשון המאזניים בכנסת הבאה ויידרש לבחור בין הקדנציה האחרונה של נתניהו לקדנציה הראשונה של גדעון סער, יעדיף עוד מאותו הדבר מאשר להמליך יורש צעיר למנהיג הבא של המחנה הלאומי.
מאזיני תחנות הרדיו החרדיות אינם זקוקים לאוזן רגישה במיוחד כדי לחוש בשינוי הטון של נציגי יהדות התורה בדבריהם על נתניהו. חברי הכנסת החרדים עדיין מצהירים מול כל מיקרופון על המשך הברית עם הליכוד, אולם מקפידים להשאיר פתח בדמות "התייעצות עם גדולי ישראל" בבוא היום. במערכות הבחירות הקודמות, טרם הופעת החלופה מימין, הם היו מסויגים פחות, וגם ההשוואה לנחרצות הש"סניקית באותן שאלות מחדדת את המפנה.
גם נתניהו מזהה את הפער. לכן הוא זימן השבוע את אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני כדי למשש את הדופק. הראשון התנדב, הציע, כמעט התחנן לחתום על מסמך חידוש נדרים לבלוק ז"ל. החברים האשכנזים היו נלהבים פחות, ושוב מלמלו משהו על הרבנים. גם הם בכיס של נתניהו, כרגע, אבל לא ילכו אחריו, לא לאופוזיציה וגם לא לבחירות נוספות.
הן נתניהו והן שותפיו מש"ס ומיהדות התורה יודעים שהמצביעים החרדים ביביסטים יותר מהליכודניקים. ההזדהות עם נתניהו הגיעה לשיאים דווקא בשל תדמיתו כמי שנרדף על ידי האליטות (באופן סמלי, גם נגד דרעי וליצמן תלויה ועומדת המלצה לכתב אישום). אבל עדיין יש פער: בניגוד למצביעי יהדות התורה שמצייתים להוראת מרנן ורבנן כמגדיר זהות, אצל דרעי חונים שניים־שלושה מנדטים מסורתיים, שעם המצמוץ הקל ביותר בשאלת התמיכה בנתניהו יעברו לליכוד.
לכן דרעי זקוק עוד יותר מנתניהו לחתימה פומבית על מחויבות לגוש. זוהי תעודת היושר שמקרבת אותו יותר מכול לעידן שני הפתקים ולדיל האולטימטיבי עם המצביע המסורתי: הצבעת לש"ס בקלפי וקיבלת את ביבי לראשות הממשלה. עם המסר הזה הוא הצליח להגדיל את מפלגתו ב־120 אלף מצביעים בתוך 11 חודשים ושלוש מערכות בחירות.
אחרי הקמפיין, גם ש"ס וגם יהדות התורה יערכו חשבון קר: כל זמן שנתניהו מסוגל להקים קואליציה הם איתו; אבל ברגע שמישהו אחר יוכל להציג קואליציה, בלעדיו ובלעדיהם, הם יפתחו במשא ומתן ענייני.
יש סוגיה נוספת שניכר בה ההבדל בין ש״ס ליהדות התורה: השאלה מי יותר "מוקצה" – לפיד או אביגדור ליברמן. ליצמן גזר חרם על לפיד ומסרב להסיר אותו על אף ניסיונות ההתקרבות של יו"ר יש עתיד, שהקפיד לשמור על כבוד המגזר החרדי גם בשעת הפרת ההנחיות הנרחבת בסגרי הקורונה. בש"ס פגועים הרבה יותר דווקא מליברמן, לשעבר חברו הקרוב של דרעי, שמקפיד לדבר על "ממשלה בלי חרדים" והשבוע גם הבהיר שמרצ עדיפה בעיניו על ש"ס.
אם נתניהו לא יוכל להרכיב ממשלה, זו תהיה שאלה מעשית. הסקרים כבר עכשיו מאפשרים קואליציה ציונית ליברלית תיאורטית, שתשתרע מבנט עד מרצ – בלי הרשימה המשותפת, הליכוד והחרדים. במקרה כזה מספר המנדטים המשותף של ש"ס ויהדות התורה יאפשר להן להציע את עצמן כחלופה לליברמן או ללפיד בהרכב קואליציוני עתידי, בלי שהם יוכלו לשלול את שניהם יחד. גם בשאלה הרגשית הזאת יכריע בסוף השיקול המעשי.
