פוליטיקאי במסכה: על תופעת הריאלטי בפוליטיקה שפגעה בלפיד

זה הכה בי בעת האזנה לריאיון רדיו עם אחד מחברי הכנסת של יש עתיד. למה בעצם, הוא נשאל, לפיד לא מוכן לוותר על ראשות המחנה אם יגיע מישהו אטרקטיבי יותר אלקטורלית? למה שלא יוותר, לטובת המחנה כמובן? הרי מערכת בחירות אחת אחרי השנייה הוא לא מצליח לנצח את נתניהו, שאל המראיין.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אריה הוא המשביר": מענקי קורונה הפכו לתעמולת בחירות
– דעה: רוצח ההמונים מדמשק מתלונן על "טרור" ישראלי
– "ברגע שסגרו אותנו הגוף שלי התפרק"

מה שהפתיע אותי היה שהשאלה נשמעה הגיונית. ניסיתי לחשוב מדוע היא נשמעת מוכרת: אה, נכון, כשחוסן לישראל הוקמה, והגיע האביר עם הפלאפלים על הסוס הלבן, לפיד נשאל בדיוק את אותה שאלה: מדוע אתה לא מוותר. והוא ויתר. בעצם גם כשהיו יחד, שוב לפיד נשאל למה הוא לא מוותר על הרוטציה. והוא ויתר.

לפיד הקים מפלגת אופוזיציה ב־2015 (אפיזודת שר האוצר לשנתיים לפני כן רחוקה כבר), אבל מאז לא זכה להתמודד בראשותה בבחירות באופן מעשי. תופי אופוזיציה בכנסת, כינור שני על הפתק.

הסיפור אינו לפיד, הסיפור הוא המערכת הפוליטית הישראלית. הריאליטי השתלט על הכנסת. אין ספק שלפיד הוא אדם של עבודה קשה. את זה אומרים גם יריביו. הוא ראש האופוזיציה הראשון שהצליח להפיל ממשלה על תקציב. רגע לפני כן הצליח לגרום למפלגת קואליציה לשלוח יד בנפשה ולהרים את אותה היד בעד פיזור הכנסת. רגע, תוך כדי כתיבה אני נזכר: הוא יו"ר האופוזיציה.

אז מדוע הוא לא נחשב לאלטרנטיבה? יש לומר, למען ההגינות, שלפיד נתפס כחלש יותר מנתניהו במגוון פרמטרים. ביטחון, מנהיגות, חוזק. ובכן, גנץ נתפס חזק מלפיד בפרמטרים הללו. זה לא עזר לו. ובוז'י הרצוג לפניו גם לא היה עם תדמית של רמבו – זה לא הפריע להתגייס מאחוריו. זה משהו אחר.

חוסר הסבלנות להכיר ולהוקיר דרך ארוכה, ללכת עם מנהיג לאורך כל הדרך, לתת הזדמנות. הרצון לייצר פתרונות אינסטנט. בוגי כתב פעם את הספר "דרך ארוכה קצרה", לפיד נתקל מולו בחסידי "דרך קצרה ארוכה".

תרבות הריאליטי הזאת הופכת את המצע שכתב לפיד ללא מעניין, את הרשימה המהודקת והפעלתנית שלו (אין כמעט נטישות, תשוו את זה לחוסן לישראל או לכולנו של כחלון בשעתה) ללא רלוונטית, את היכולת לסרב ולהישאר מחוץ לממשלה ללא מתגמלת.

תפקיד הליכוד ומפלגות הקואליציה הוא לפגוע בלפיד וללעוג לו. זה לגיטימי. איכשהו יוצא שגם האופוזיציה ותומכיה מצטרפים למשחק הזה. התוצאה פשוטה: אנשים טובים לא ייכנסו לפוליטיקה. אנשים טובים שייכנסו יהפכו לרעים. איזנקוט, שאמר "לא תודה", הוא הסנונית שמבשרת את בוא האביב. מערכת בחירות חדשה בפנינו, פוליטיקאי במסכה נוסף מגיע לאודישנים. הנה, כבר שומעים את הקהל שואג: "מי זה, מי זה".

משה קלוגהפט הוא יועץ אסטרטגי למנהיגים ולמערכות בחירות בעולם