לידיעת הציבור: לא חובה להקים מפלגה חדשה כדי להתמודד בבחירות, אפשר גם להצטרף למפלגה קיימת. ההבהרה הזו נחוצה, כנראה. בשלושת השבועות האחרונים שמענו את המשפט "אני מקים מפלגה חדשה" ארבע פעמים. הסנונית הראשונה הייתה "תקווה חדשה" של גדעון סער, ואחריה הגיחו "העצמאים" (שם לא רשמי) של עפר שלח, "הישראלים" של רון חולדאי, ו"הכלכלית" הטרייה של ירון זליכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: צמיחה מתוך משבר: מה שקרה ליהדות התפוצות בשנת 2020
– "אפשר לפזר את המאהל, אני דואג להם"
– דעה: הריאיון עם אמא של ינקלביץ': צהוב תמיד מוכר, אבל למה למכור?
דלתות רשם המפלגות פתוחות עדיין. בשבועות הקרובים בוודאי נוסיף ונשמע על פלטפורמות חדשות־ישנות שקמות לקראת הבחירות. מדוע יש צורך פתאום במפלגות רבות כל כך, ומה קרה למנהג העבר המשונה, שכאשר איש או אישה הביעו עניין בפוליטיקה ורצו להשפיע על התנהלות המדינה, הם פשוט הצטרפו למפלגה קיימת? נראה שיש כמה תשובות, טכניות ומהותיות, וכרגיל, גם לנתניהו יש חלק בעניין.
כדי להבין מה השתבש נחזור לאחור, לאוקטובר 2012, כאשר שר התקשורת משה כחלון הודיע על פסק זמן מהחיים הפוליטיים. כחלון הרגיש שראשו נחבט שוב ושוב בתקרת הזכוכית של הליכוד. המחמאה הנדירה שקיבל מנתניהו רק שנה לפני כן, "תהיו כחלונים", הפכה ל"תהיו כחלונים ותשתקו". כחלון חש תחושת מיצוי, והבין שלא יוכל להתקדם במפלגתו כל עוד הקודקוד לא מתיר את ההתקדמות.
קצת יותר משנה לקח לכחלון למצות את תחושת המיצוי, וב־2014 הודיע על כוונתו לחזור לזירה הציבורית, אבל לא בליכוד; לדבריו, המפלגה זנחה את הפן החברתי־כלכלי. ואז הוא המציא את הפטנט: הוא הקים מפלגה עם סדר יום משלה, ואחרי הבחירות התייצב מול נתניהו עם עשרה מנדטים. הוא דרש להצטרף לממשלה כשותף בכיר, ולא כעוד חבר ברשימה. כך הצליח לקבל את תיק האוצר, תפקיד שהיה יכול רק לחלום עליו אם היה נשאר בליכוד, והשפיע מאוד על הכנסת ה־20 והממשלה ה־34. כחלון הבין שנתניהו מעריך רק מי שיש מאחוריו מצביעים, מי שיכול להיות לשון מאזניים. אם תרצו, מפלגה חילונית עם כוח של מפלגה חרדית. אם כן, הסיבה הראשונה להקים מפלגה ולא להצטרף למפלגה קיימת היא השפעה רבה יותר במשא ומתן הקואליציוני.
אבל עם כל הכבוד, תאמרו בצדק, לא כולם כחלון. עם כל הרקורד המכובד של זליכה, אם הוא יקבל עשירית מקולותיו של כחלון זה יהיה הישג מרשים. אם כך, מדוע להקים מפלגה שאין לה סיכוי להיכנס לכנסת לבדה? ובכן, פה הגענו לתשובה עדכנית ועכשווית יותר: כדי להתחבר. את השיטה הזאת חידדו הצמד יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו חלק מתל"ם של בוגי יעלון, שחברה לכחול לבן ואז התפצלה ממנה כשגנץ נכנס לממשלה. אבל האוזר והנדל רצו להיות חלק מהמהלך של גנץ, ולפיכך הקימו את סיעת דרך ארץ, שנועדה לדבר אחד בלבד: לאפשר לשניים להיכנס לממשלה.
לפני כן הצליחו שני חברי הכנסת הטריים לסכל בהתנגדותם הקמת ממשלה בראשות גנץ ובתמיכת מפלגות השמאל והרשימה המשותפת. בכוחם האלקטורלי הזעיר הם הצליחו לדחוק בו לנהל מו"מ על ממשלת האחדות, וגם להעניק להם שני תפקידים חשובים: תיק התקשורת להנדל, וראשות ועדת החוץ והביטחון להאוזר. במהלך שנוי במחלוקת הם גם סידרו מימון מפלגות לסיעתם הזערורית. לבסוף, כשהממשלה הראתה סימני גסיסה וגנץ ונתניהו ניסו להנשימה מלאכותית בדחיית התקציב, הודיעו השניים שיתנגדו למהלך ולמעשה יצאו בפומבי נגד מנהיג הגוש שלהם.
אם כן, האוזר והנדל לימדו את החפצים להיכנס לפוליטיקה שהכי טוב להיות קטן, ואם אפשר ערמומי. מפלגה קטנה, אפילו של שני אנשים, המתחברת עם מפלגה גדולה, עשויה לאפשר לראש המפלגה הקטנה עצמאות בלתי נגמרת כמעט. מחד הוא חלק ממפלגה גדולה, מנגד הוא מנהל את ענייניו בעצמו ואינו כפוף למשמעת סיעתית שכן הוא סיעה בפני עצמה. הוא נהנה ממנעמי גודלה של המפלגה הקולטת, אבל נותר ילד חוץ שלא חייב לזרום עם כל דרישה של היו"ר. בקיצור, ללכת עם ולהרגיש בלי.
דוגמה מעניינת נוספת היא יפעת שאשא־ביטון, שהשבוע הסירו בליכוד את הבקשה להכריז עליה כפורשת בעקבות הצטרפותה לגדעון סער, מתוך הבנה שלא יהיה לכך רוב. אחת מטענותיה של שאשא־ביטון הייתה שסיעת הליכוד אינה יכולה להכריז עליה כפורשת, מאחר שעל פי ההסכם היא אינה חלק אינטגרלי ממנו. זוכרים את כחלון, שעסקנו בו לפני רגע? השלד הפוליטי ששמו "כולנו", המפלגה שכחלון הקים לקראת בחירות 2015, קיים עדיין. שאשא־ביטון חברה לליכוד בהסכם שאפשר לה להיות חלק מהרשימה לכנסת ה־23 בבחירות, אבל הותיר אותה עצמאית.
הסיבה לכך, לא תאמינו, כלכלית. שני הצדדים לא רצו לוותר על יחידות המימון מהמדינה למפלגת כולנו, שבריצתה האחרונה קיבלה ארבעה מנדטים. כשחתמו על ההסכם, בליכוד לא שיערו ששאשא־ביטון תהפוך למקטרגת הגדולה ביותר של הממשלה, ובוודאי לא האמינו שלא יהיה להם שום אמצעי להפעיל מולה. עוד יתרון: למפלגה הקולטת אין כמעט כלים להעניש מפלגה קטנה שלא סרה למרותה. גם המקרה של האוזר והנדל וגם קורותיה של שאשא־ביטון מלמדים אותנו שזה משתלם: שלושתם שובצו במפלגתו החדשה של גדעון סער, ונשארו על הגלגל.
סיכום ביניים: בהקמת מפלגה קטנה וחיבורה למפלגה גדולה תשיגו לכם שלושה יתרונות – יכולת מיקוח גדולה במשא ומתן, חופש פעולה כמעט מלא כסיעה עצמאית, ומימון מפלגות.
התרגיל הזה הוא פשוט מסלול עוקף לאחוז החסימה. מאז שאחוז החסימה הוצב על כארבעה מנדטים, מפלגות נישה מתקשות לעבור אותו. בשיטה הזו אדם עם רעיון או חזון יכול להקים מפלגה, להגיע איתה למו"מ מול מפלגה גדולה בגוש שאולי חוששת מאיבוד קולות למפלגות שלא תעבורנה את אחוז החסימה, ולחבור למעין ספינת אם עם חלליות קטנות שנצמדות אליה במסע בשביל החלב, או במזנון הבשרי.
אז מה רע? כל אחד מביא את דעתו לכנסת ומקבל ייצוג הולם, לא? ובכן, לא מדויק. יכולת התפקוד של המערכת הפוליטית מושתתת, בין השאר, על המושג המושמץ "משמעת קואליציונית". המחויבות של כל ח"כ להצביע בהתאם להחלטות הסיעה והקואליציה, גם אם הוא אישית מתנגד להן בחריפות, היא אחד החישוקים שמחזיקים את העסק. רק כך אפשר לקדם חקיקה ורפורמות, פעם בנושא שחשוב למפלגה זו ופעם בנושא שחשוב למפלגה אחרת. קואליציות מתחילות להתפורר כשהמשמעת הפנימית בהן מתערערת. לפיכך, הצטרפותם של כוחות שונים במסווה של מפלגה אחת תקשה מאוד על יו"ר הסיעה ולאחר מכן על יו"ר הקואליציה להחזיק אותה מאוחדת לאורך זמן. פעם זה לא מרוצה ופועל כאוות נפשו, ופעם אחר מודיע שאין סיכוי שיתמוך בחקיקה כזו או אחרת.
אפשר לראות בכנסת כזאת ייצוג מושלם של הציבור, כאשר כל חבר כנסת נאמן לצו מצפונו ולא חורג במילימטר. זה נכון וחשוב בסוגיות עקרוניות, ונבחרי ציבור נדרשים לא לנטוש את בוחריהם לצורך יציבות פוליטית בלבד. אבל כשכמעט כל נושא הופך לסוגיה במחלוקת, התוצאה היא שיתוק. הדמוקרטיה, כדברי צ'רציל, היא השיטה הגרועה ביותר פרט לכל האחרות, ובשיטה הפרלמנטרית הישראלית לא חסרות בעיות ולא פעם היא כאוטית לחלוטין. אבל כדי לנהל את המדינה יש צורך במשמעת, גם אם היא נוגדת את ההצהרה המיוחדת לתקשורת בשעת הקמת המפלגה החדשה.
חשוב להבדיל בהקשר הזה בין מפלגתו של גדעון סער למפלגות של שלח, זליכה ואחרים. סער הפסיד בהתמודדות על ראשות הליכוד, והוא מנסה לכבוש את הנהגת המדינה בדרך אחרת. נכון לעכשיו הוא המפלגה השנייה בגודלה בסקרים. אין הדבר דומה למי שמקימים קונסטלציות פוליטיות שמטרתן מלכתחילה היא חיבור עם מפלגות אחרות והקמת גוש מאוחד שלאחר הבחירות יוכל להתפצל שוב.
יניר קוזין הוא כתב התחום הפוליטי והכנסת בגלי צה"ל ובערוץ כנסת
