שנתיים פוליטיות מלאות תככים, בחירות, נסיקות אדירות והתרסקויות מפוארות, מקבלות ביטוי במיקרוקוסמוס הקרוי נפתלי בנט. קריאת גרף שיסכם את דרכו של יו"ר הבית היהודי לשעבר והימין החדש-ימינה בהווה במהלך התקופה האחרונה עלולה לגרום לצוואר תפוס; ממספר מנדטים דו-ספרתי בסקרים עם הקמת הימין החדש, לקריסה מתחת לאחוז החסימה בבחירות סבב א'; מוויתור דרמטי על המקום הראשון בימינה לטובת בעלת בריתו, לחזרה מיידית לתפקיד אחרי בחירות סבב ב'; מציפייה לכניסה מכובדת לממשלה אחרי בחירות סבב ג' לבגידה הכפולה של בנימין נתניהו ורפי פרץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חזירות בכשרות מהודרת: הקפיטליזם הציל אותנו מהקורונה
– ההתקרבות בין נתניהו למגזר הערבי: ניצחון לפוליטיקה פרגמטית
– שנה לחיסול סולימאני: באיראן ובלבנון חוששים להגיב
כשהסתיימה פארסת ממשלת האחדות וחזרנו למצב הבחירות המוכר והמבורך, נראה היה שבנט סוף סוף יקצור ברינה את אשר זרע בדמעה. סקרים אולי כתובים על אוויר, אבל 24 מנדטים ורמת התאמה גבוהה לראשות הממשלה בכל זאת מעידים על משהו. תקופת הגלות באופוזיציה סיגלה לבנט תפקיד ייחודי שהיה אמור לתפור לו את חליפת הנמסיס הגדולה של הליכוד בבחירות הקרובות. ואז בא סער, ואז הגיע אלקין. ופתאום מיו"ר מפלגת שלטון אלטרנטיבית – יש שיאמרו מועמד לראשות ממשלה – בנט החל להצטמק בחזרה לממדיו הקודמים.
יש שיאמרו שזה לא הוגן. אם לשפוט לפי מזגו בהופעותיו האחרונות בתקשורת, בנט בוודאי יסכים. אולם בפוליטיקה, אולי יותר מכל תחום אחר מלבד מלחמה ועולם מוזיקת הפופ, "הוגן" היא מילה זרה, והמדד היחיד להצלחה הוא הצלחה. בנט אולי הרגיש שזה תורו, שסוף סוף יצליח לשבור את תקרת הזכוכית ויהפוך מכוכב מגזרי לשחקן לאומי אמיתי, אבל המשבצת הזו התאימה הרבה יותר לגדעון סער, וכך חזר המטכ"ליסט לשעבר לאותה נקודה מוכרת.
אבל הבעיה כאן היא פחות איך בנט מרגיש עם המצב ויותר מה הוא עושה בעקבותיו. כרגע, נראה שיו"ר הימין החדש עובר על אחד הכללים הבסיסיים של כל ספר עזרה-עצמית: הוא מתעקש לנסות לשנות מציאות שאין לו השפעה עליה. מעבר לכך שהיא לא הייתה מעשית בשום צורה, הכרזתו של בנט שהוא רואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה העידה על כך שהוא לא למד לקח מ-2019. הדיווח שבכוונתו לצרף למפלגה את שמואל אבואב – אדם שאין לו קשר ולא חצי קשר לכל סוג של ימין דתי – והכרזתו בשיח פעילים כי הוא מכוון למצביעי ליכוד, רק חיזקו הבנה זו.
מהלכים שהיו הגיוניים ואפילו מתבקשים ללא "תקווה חדשה" נראים חסרי תוחלת כשהיא במרוץ. לא צריך סקרים כדי לדעת שמצביעי הימין ה"רך" או המרכז המנוגד לנתניהו יעדיפו מפלגת כוכבים חילונית-ישראלית על פני, אפעס, מפלגה של דוסים. ובזמן שבנט עושה מאמצים נואשים ליצור בית מלאכותי למצביעים רחוקים, הוא מעוות את המסגרת שבאופן טבעי זימנה לו מספר מכובד של קולות מהציונות הדתית והימין ה"קשה". הוא לא מרוויח מצביעים חדשים מצד אחד, ומסתכן באובדן מצביעים ישנים מצד שני. ואם סמוטריץ' משמיע קולות של מקום מורחב לאיחוד הלאומי במפלגה, יכול להיות שהוא מזהה את המגמה המתוארת פה: לא פוליטיקה קשה ופרגמטית, אלא מהלכים מבוססי-משאלות.
שינוי כיוון
להוציא אסון טבע או פרשה פוליטית-פלילית בקנה מידה שירסק את המדינה, נפתלי בנט לא יסיים את הבחירות כפייבוריט לראשות הממשלה, וגם לא במקום השני או השלישי במספר המנדטים. אבל לא צריך להיות פרשן בכיר במיוחד כדי להבין שהוא בהחלט יכול להגיע להישגים מכובדים. במציאות בה רק נס יקים לתחייה את גווייתה הקרה של הבית היהודי, בנט, בקמפיין חכם, יכול להציב את מפלגתו לא כחלופה של המפד"ל הישנה אלא כאבולוציה שלה. מפלגה שמעלה על נס את מחויבותה לערכים יהודיים אך שואפת להתחבר מתוכם לישראליות רחבה יותר. מפלגה מגזרית אבל במידה, דתית אבל ליברלית יותר – בית יהודי חדש, אם תרצו. כן, הקיצוניים שבחרד"לים כנראה לא יתמכו במפלגה כזו, אבל אלה מצביעים שלא בנט ולא סמוטריץ' בונים עליהם.
דיווחה של עטרה גרמן כאן על הצעת מקום באיחוד הלאומי לתהלה פרידמן – מי שנצבעה כאויבת השקפת העולם החרד"לית – מראה שהגישה הזו כבר קיימת בפוליטיקה הדתית-לאומית. המגזר, ואלה שמחויבים לו או מזדהים איתו, מבקש מפלגה שמתאימה לו. סמוטריץ' מזוהה מדי עם החרד"ליות בשביל למלא את החלל הזה, והבית היהודי מוכתמת בפוליטיקה מלוכלכת והחלטות כושלות. אבל בנט – בנט כאילו לוהק לתפקיד הזה. הוא דתי אבל לא מדי, מקובל על מגוון רחב של קהלים, וכבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל ליצור קואליציות רחבות בתוך מפלגתו.
את הדרך הזו סללו הוא ואחרים בעל כורחם בשנתיים האחרונות. אפילו לפייגלין היה בזה חלק, כשהוא הוכיח שיש קהל למפלגה שמשלבת זהות יהודית קונקרטית עם רעיונות ליברליים אמיתיים. במציאות הפוליטית השברירית, מספר מנדטים דו-ספרתי עשוי להעניק לימינה של בנט קלף מיקוח חזק ביותר בבחירות הקרובות. משרדי האוצר והמשפטים הם לא חלום רחוק. חצי שנה של בנט בביטחון וסמוטריץ' בתחבורה העניקו להם אפשרות להראות לכל המדינה שהם באמת באים לעבוד. ארבע שנים במשרדים ממשלתיים משמעותיים עשויות להשפיע הרבה יותר. בנט לא יהיה ראש ממשלה לפני גיל 50, אבל עם הכרה במציאות ותוכנית רהוטה, עד גיל 60 הוא עוד יכול למצוא את עצמו נכנס לבלפור כמנצח.
אולם כדי שכל זה יתרחש, וכדי להציל את עצמו מהתווית התמידית של גיבור טרגי, בנט קודם כל צריך להישיר מבט למציאות ולהבין היכן הוא עומד. לשנות כיוון כל עוד זה אפשרי, לסגור עם סמוטריץ' ולהסתער על הבייס וגרורותיו. אם לא, הוא עלול למצוא את עצמו שוב במשרדים שכורים במרכז, מעודד מתנדבים עייפים שמנהלים מאמץ ספירת קולות נואש, ושוב נראה את ההבנה הגדולה נוחתת עליו לאט-לאט, טלפון אחרי טלפון, פתק אחרי פתק.
