בשבוע שעבר פרסם כאן ח"כ עמית הלוי מאמר בוטה נגד נאום פרישתי מהממשלה וההחלטה לעזוב את הליכוד ולהתמודד לכנסת בשורות מפלגת ״תקווה חדשה״ בראשות גדעון סער. המאמר של הלוי הוא דוגמה מובהקת לעיוורון שאוחז בחלקים מהמחנה הלאומי, שהחליפו את הנאמנות לערכים ולמדינה בנאמנות עיוורת למנהיג.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– פוליטיקאי במסכה: על תופעת הריאלטי בפוליטיקה שפגעה בלפיד
– מגש הכסף: האם זליכה יוכל להיאבק בוועדי עובדים להם שימש כיועץ?
– ההתקרבות בין נתניהו למגזר הערבי: ניצחון לפוליטיקה פרגמטית
לשיטת עמית, כל מי שמעז לחלוק על דרכו של המנהיג או לשקף לציבור את התהליך הטרגי שעבר בנימין נתניהו בתקופה האחרונה – דהיינו, ששיקוליו האישיים דוחקים את האינטרס הלאומי בקבלת ההחלטות – הוא אוטומטית "בוגד" ו"אויב העם". עמית אינו מודע לכך שהנאמנות לארץ ישראל, למדינת ישראל ולערכי הלאום דרשה לפרקים דווקא עמידה נחושה מול נתניהו, שלעיתים מצריכה עמוד שדרה ויכולת להתווכח עם המנהיג תוך נטילת סיכונים פוליטיים.
בשנותיי בליכוד, תמיד בחרתי במצבים כאלה לעמוד לימין הערכים הלאומיים וארץ ישראל, גם אם זה דרש נכונות לשאת מחיר פוליטי. הובלתי את המאבק נגד הקפאת הבנייה ביו"ש בתקופת אובמה, שהביא בסופו של דבר להפסקת ההקפאה, אך גם להתפרצות זעמו של נתניהו עליי. כיו"ר שדולת ארץ ישראל ויו״ר הקואליציה, הובלתי תמיכה בחוק ההסדרה על אף איומי ראש הממשלה, מה שגרם להודעתו על פיטוריי הצפויים מהתפקיד (הפיטורים לא התממשו כי חברי הסיעה תמכו בי ואיש לא רצה להתמודד מולי).
כאשר נתניהו נשא ונתן עם בוז'י הרצוג על הצטרפות סיעת המחנה הציוני לקואליציה, תמורת ויתורים מדיניים והתיישבותיים, הובלתי במהלך בזק את צירוף ישראל ביתנו לממשלה, אף זאת בניגוד לדעת נתניהו (כשכר על המעשה אולצתי לוותר על תיק הקליטה). באינספור צמתים אחרים ומאבקים לטובת ההתיישבות, גיביתי בבירור את מאבקי ראשי הרשויות בחברון, בגוש עציון, בשומרון ובבנימין.
אני מאחל לח"כ הלוי שידע למצוא כוחות לא רק להלל את המנהיג הדגול, אלא גם לעמוד מולו כשהדבר נדרש, תוך נכונות לשלם מחיר. היה לי קל ונוח להישאר חבר בליכוד, תנועה שאהבתי ועודני אוהב את חבריה ופעיליה. בעשרים השנים הקרובות יכולתי להיבחר בליכוד לכנסת ולתפקידים בממשלה, אך בחרתי להיות נאמן לציבור הישראלי, לערכי הלאום ולמדינת ישראל ולומר את האמת הקשה, הכואבת והעצובה: נתניהו 2021 אינו נתניהו שהכרנו במשך שנות מנהיגותו הרבות.
כאשר השיקול האישי ולחצי הסביבה גוברים על השיקולים הלאומיים, כולל בהחלטות דרמטיות, זהו מצב מסוכן. כשמנהיג אומר "המדינה זה אני", וחושב שמה שטוב לו טוב למדינה – מוכשר ככל שיהיה ובעל זכויות והישגים, מנהיג כזה אינו יכול להמשיך להנהיג. איננו יכולים להפקיד בידיו את גורלנו בלי לחשוש שנתעורר יום אחד להחלטות לאומיות גורליות שיתקבלו בגלל נסיבות אישיות ושיקולים אישיים.
כמי שמלווה את נתניהו ונמצא שנים רבות בחדר שההחלטות החשובות ביותר מתקבלות בו, איני יכול שלא לשתף את הציבור במה שעיניי רואות. בשנה האחרונה, הנאמנות לערכים ולמדינה דורשת מאיתנו להפנים שזה הזמן להודות לנתניהו על תרומתו למדינת ישראל, לאחל לו הצלחה במשפטו ולנתק את המשוואה "ימין = נתניהו". הגיע הזמן שהמחנה הלאומי יתגבש סביב תקווה חדשה, תנועה לאומית רחבה שתחזור להיות מה שהליכוד היה בימי בגין ושמיר. כך עשה יו"ר הליכוד וראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, כשעזב את הליכוד ב־1999 וקרא לא להצביע לנתניהו, וכך עלינו לעשות היום למען מדינת ישראל והמחנה הלאומי.
