סערת מותו הכואב של הנער אהוביה סנדק הציתה מחדש את שאלת יחסה של הציונות הדתית לנערי הגבעות ולאלימות יהודית כלפי פלסטינים. דוברים רבים מקפידים אמנם לפתוח בגינוי פגיעה בערבים חפים מפשע, אולם באותה נשימה טורחים להזכיר כי חלילה אין להשוות בין מעשי האלימות של נערי הגבעות ובין האלימות הפלסטינית כלפי יהודים. כך בונים היררכיה של פשיעה לאומנית, שבראשה ניצבת האלימות הפלסטינית המסוכנת מכול, והרחק מאחוריה משתרכת שובבותם של נערים יהודים המשליכים אבנים על ערבים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הפז"ם דופק: צריך לעקור מהשורש את השפלת החיילים הצעירים
– הנשים החרדיות שכובשות את עולם התיאטרון
– כמעט הגיע ליום הולדת ארבע שלי: בעקבות פרד רוג'רס
לדוגמה, על דפי עיתון זה הלין לאחרונה יהודה יפרח שימ"ר מחוז ש"י של משטרת ישראל מבזבז את מרב משאביו על מלחמה בפשיעה הלאומנית היהודית במקום להילחם באויב האמיתי, כלומר באלימות הפלסטינית ("המחלקה היהודית", יומן, 25.12.2020). הגדיל לעשות ח"כ בצלאל סמוטריץ', שקרא לממשלת ישראל לסגור לאלתר את ימ"ר מחוז ש"י.
לאמיתו של דבר, המדרג בין שני סוגי האלימות – היהודית והערבית – ראוי להיות הפוך. האבנים שמשליכים נערי גבעות על ערבים מסוכנות לנו פי כמה מן האבנים שאנו סופגים מפורעים פלסטינים. האלימות הלאומנית היהודית היא שצריכה להדיר שינה מעינינו. אכן כל אבן עלולה להרוג, ואין זה משנה מאיזה צד היא מושלכת. כשפלסטינים משליכים סלע על חייל או מתיישבת הם מסכנים את חיינו, מאיימים לרצוח את גופנו. אולם כאשר נערים יהודים משליכים אבנים על ערבים הם מסכנים משהו יקר לנו אף יותר מן הגוף: הם מאיימים לחמוס מאיתנו את הרוח, לאבד את הנשמה.
לשם כך יש לשוב אל היסודות. בארסנל שלנו מצויים כלי נשק רבים, חלקם סודיים שהשתיקה יפה להם. הסודי שבכולם הוא זה שדווקא מִצווה להרחיב עליו את הדיבור. סודיותו נובעת מכך שקשה לרדת לעומקו ולפענחו במילים ברורות. זהו רז הקיום הישראלי הנעוץ באמונה בצדקת דרכנו. תמיד ידענו כי את הכוח אנו שואבים לא רק מעוצם ידינו אלא בעיקר מתעצומות הנפש והמוסר. במשך אלפי שנים גידלנו לב יהודי רב חסד, הרואה באדם צלם א־לוהים, ובמאה השנים האחרונות הוסיפה לנו הציונות אגרוף של ברזל. כמחלפות ראשו של שמשון, סוד כוחנו טמון בסגולת השילוב בין "הבא להורגך השכם להורגו" ובין "חביב אדם שנברא בצלם".
מי שמפירים את האיזון הזה ומיידים אבנים בערבים תמימים, או חלילה נוקטים פעולות אלימות עוד יותר, מאיימים לגזוז את מחלפות ראשנו ולהסיר כוחנו מעלינו. ולא משום שהם מוציאים את דיבתה של ישראל בזירה הבינלאומית, אלא כי הם מנתצים את חוט השדרה המוסרי המעניק לנו את זקיפות הקומה. הם מאיימים לדרדר אותנו לדרגת פראי האדם הסובבים אותנו. הווילה שבנינו בג'ונגל משגשגת לא רק בזכות החניתות שהצבנו סביבה, אלא בעיקר בזכות התשתית הערכית שתחתיה.
לפיכך, ההתמקדות הרבה של ימ"ר מחוז ש"י בפשיעה הלאומנית היהודית צריכה להיזקף לזכותה של משטרת ישראל, לא לחובתה. פשעי השנאה שלדאבון הלב צומחים במחוזותינו מאיימים על הלוז המוסרי הפנימי שלנו, והמאבק בהם ראוי לעמוד גבוה בסדר העדיפויות של המשטרה. את המלחמה בטרור הפלסטיני ינהלו ביעילות צה"ל ושאר כוחות הביטחון.
הביקורת הזו אינה פציפיסטית, מתייפייפת, ממחוזות השמאל. היא ראויה לבוא מלב ליבה של ההתיישבות שמעבר לקו הירוק. היא אמורה לעלות מלב כל מי שמבין כי מקור כוחנו הוא במצפן הערכי המנחה אותנו. המאמינים שאין סתירה בין ההתיישבות ביו"ש למוסריותה של החברה הישראלית, הדוגלים בלאומיות שאינה לאומנית, הם הראשונים שצריכים לתמוך במאבק בפשיעה הלאומנית היהודית.
לית מאן דפליג שהתנהגות המשטרה באירוע מותו הכואב של אהוביה סנדק חייבת להיחקר לעומק, ובמידת הצורך יש להסיק מסקנות נדרשות. אולם אין בכך כדי לשנות את התמונה הגדולה. את מעשיהם של נערי הגבעות האובדים, בנינו שלנו, אסור להכיל בכל דרך שהיא או להמעיט בחומרתם. יש לחבקם כדי להשיבם לדרך הישר והטוב. עלינו להראות להם כיצד תיתכן התיישבות גאה ובטוחה בעצמה, שהיא גם מוסרית ואוהבת אדם.
ד"ר בני פורת הוא מרצה בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים
