אחת הסיבות להתפרקותה המדהימה של כחול לבן נעוצה באופן הרכבת רשימתה לכנסת. בני גנץ והמושכים בחוטים מאחורי הקלעים אינם יכולים לבוא בטענות לחברי הכנסת שלה על כך שערקו בזמן אמת; הפניית העורף הזו מובנית בשיטה. חברי הכנסת לא היו שלוחי ציבור; הם היו חלק מעסקה בינם ובין עורכי הרשימה. "אתן לך מקום בכנסת ואתה תמשוך למעני בוחרים", היה ההסכם הלא כתוב ביניהם. וכשזו העסקה, וחברי הכנסת אינם חייבים דבר לציבור וחבים מעט מאוד לראש הרשימה, לא פלא שהיא מתפרקת בקלות ברגעי המבחן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: הפז"ם דופק: חייבים לעקור את תרבות ההשפלה לחיילים צעירים
– צדקת הדרך: האם המטרה מקדשת את האמצעים
– הר הבית מבעד לעדשה של מירי צחי ז"ל
אין לקנא בגדעון סער ובנפתלי בנט. עליהם למצוא עכשיו כעשרים שמות נוצצים שיביאו להם בוחרים. לא משימה קלה. אבל עיקר הבעיה שלהם תהיה דווקא בהמשך הדרך, בכנסת. אם לרשימת המועמדים אין מחויבות לדרך, לחזון ולאידיאולוגיה, גם לא לציבור ששלח אותם כי אין ציבור כזה, ואפילו לא לראש הרשימה – מה בדיוק מונע מהם לערוק ברגע האמת, או אפילו סתם נוכח הצעה מושכת שיציע להם ראש רשימה מתחרה? ככה לא בונים תנועה פוליטית, ובוודאי לא הנהגה לאומית.
האופנה שפשטה אצלנו בדור האחרון, של מפלגות פרטיות של אדם אחד שממלא את השורות כרצונו ברשימה מושכת כביכול, אולי נוחה לראשי המפלגות אבל פועלת נגדם. היא גם אחת הסיבות להזניית הפוליטיקה הישראלית. הכנסת מלאה היום באנשים שאינם שלוחי ציבור ולא חייבים לו דבר. לא הציבור בחר בהם לרשימה. הוא אמנם בחר ברשימה שהם חלק ממנה, אבל רק משום שלא הותירו לו ברירה. הפוליטיקה הזו עושה שם רע לפוליטיקה. היא מלאכותית, פופוליסטית, בנויה על יסודות רעועים וחולות נודדים, על אווירה חולפת ומשימות אד־הוק. שום דבר יציב ושום פתרון לבעיות הלאומיות האמיתיות לא יכול לצמוח מפוליטיקה לא אורגנית שכזו.
יש הסבורים שפתרונות טכניים יבריאו את הפוליטיקה הישראלית, אשר סובלת מבעיות מבניות שקשורות לשיטת הבחירות. על רקע זה הועבר בזמנו החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה, וכאלה הן ההצעות לבחירות אזוריות וכדומה. אבל אלה אשליות. הפוליטיקה הישראלית סובלת מבעיות תוכן. באין חזון ייפרע עם.
כדי להחזיר את הפוליטיקה למעמדה המכובד והראוי צריך להבין את מקומה. מנהיגות אמת איננה מתחילה מהממד הפוליטי; היא מסתיימת בו. סוף מעשה במחשבה תחילה. היא מתחילה מחזון, מרעיון, מאידיאולוגיה. אם למפלגה אין כאלה, והיא מציעה רק משימה זמנית או אישיות כזו או אחרת, שום דבר בעל ערך לא יכול לצאת ממנה. "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא".
והאידיאולוגיה חייבת להיות מבוררת; לא כל אוסף רעיונות נוצצים שמחוברים באקראי יכולה להתיימר בתואר אידיאולוגיה. כל שכן באשר לכמה סיסמאות. האידיאולוגיה חייבת להתבסס על התהליכים ההיסטוריים ולהיות מסקנתם, כי החיים בכלל וחיי אומות בפרט נמצאים בהתפתחות מתמדת. ואם בישראל עסקינן, ובמיוחד בדור הזה, שבו התודעה המערבית מפורקת ואין לה דבר רציני להציע, ודאי לא דבר לאומי, כל אידיאולוגיה שמוצעת לציבור הישראלי חייבת להתבסס על קומת־על – תורת ישראל.
מתחת לשתי הקומות האלה, תורה ואידיאולוגיה, באה הקומה הציבורית. רעיונות אינם מרחפים בחלל; הם באים לידי ביטוי בממד הציבורי ומרכזים סביבם ציבור. לא אוסף מזדמן של מתפקדים באינטרנט, אלא ציבור אורגני בתור ליבת התנועה. ההתיישבות העובדת הייתה כזו. הציבור האמוני הוא דוגמה נוספת. אפילו כשליכודניק אומר שהוא מצביע ליכוד כי ככה זה אצלו במשפחה, הוא מעיד שהליכוד היא תנועה בעלת שורשיות ציבורית. בלי הממד הסוציו־פוליטי, שהוא לבוש וכלי הגשמה לאידיאולוגיה, שום תנועה פוליטית לא תאריך ימים.
רק כאן, בקומה הרביעית והתחתונה, מגיע הממד הפוליטי. תנועה פוליטית בריאה, אורגנית, כשמה כן היא: תנועה בהיסטוריה. היא מזהה קווי התפתחות היסטורית, מנסחת לפיהם חזון ואידיאולוגיה, מתבססת על ציבור רחב ומגובש שמאמין בחזון הזה, ומקבלת על עצמה שליחות: להוציא אותו אל הפועל. חברי הכנסת שלה מחויבים לרעיון, לציבור ולתנועה.
הקומה השלמה הזו של הפוליטיקה היא תנאי הכרחי לחיוניותה. היא גם הדרך היחידה להגיע למנהיגות, וההצדקה היחידה לשאיפה אליה. זו לכאורה דרך ארוכה, אבל היא הדרך הקצרה. טועה מי שמחפש קיצורי דרך וחושב לבנות פוליטיקה על שמות נוצצים או נושאים מזדמנים כמו "רק לא ביבי"; הוא הולך בדרך שנראית קצרה אבל לא רק שאין ארוכה ממנה, היא גם לעולם לא תביא אותו אל היעד. תשאלו את בני גנץ.
