מי אמר שהפוליטיקה הישראלית מרתיעה אנשים טובים, שיש להם אפשרויות מבטיחות או מכניסות יותר? הביטו ברשימה: גדעון סער, עפר שלח, רון חולדאי, ירון זליכה, יאיר לפיד, נפתלי בנט, בני גנץ, משה יעלון, ציפי לבני – זה בציר הפוליטיקאים שהקימו מפלגות חדשות רק בעשור האחרון. ארבעת הראשונים ברשימה עשו זאת בימים או בשבועות האחרונים. שישה מהם ראו בעצמם מתאימים לראשות הממשלה מרגע שנכנסו לזירה, חלקם בלי שכיהנו אפילו יום אחד לפני כן בכנסת או בממשלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: אבן שזורק יהודי מזיקה יותר מזו שנזרקת על ידי פלסטיני
– מאבדים שליטה: 20% מחולי הקורונה – ממערכת החינוך
– תמונות פרידה מצלמת העיתונות וארץ ישראל, מרים צחי
זוהי תופעה מרתקת: כולם רוצים להחליף את נתניהו בשל "שיגעון הגדלות" שאחז בו, והנרקיסיזם שגורם לו להעדיף את האינטרס האישי על טובת המדינה. אבל מהרגע הראשון הם מבטאים נרקיסיזם ושיגעון גדלות שאינם קטנים יותר. לפחות בהיבט הזה, כולם היו בניו. יתר על כן: בשעה שנתניהו עדיין צריך להתחנן בפני אנשי המפלגה כדי לקבל שריונים ולבטל את הבחירות המקדימות, אצלם מן הרגע הראשון התקנון קובע שהמנהיג הוא היחיד שעל פיו יישק דבר.
ברוכים הבאים לעידן הפוליטיקה האישית, שבה המנהיג הוא העיקר, ולמצע ולדרך אין כמעט משמעות. בליכוד זו כבר מסורת ישנה. מבחינה זו, העובדה שהליכוד הונהג ב־73 שנות גלגוליו רק בידי ארבעה אנשים היא תעודת עניות יותר מתעודת כבוד. מצביעי בגין ושרון הלכו אחריהם גם כשהפכו מניצים טורפות ליונים צחורות, וכך הולכים הליכודניקים כיום אחרי נתניהו גם כשהפך מתומך מערכת המשפט לאויבה הגדול. בעידן הנוכחי גם אין להתפלא על אנשים שיוצאים ל"שופינג מפלגות" ובוחנים תגי מחיר לפני שיחליטו על עתידם.
לא במקרה, העידן האישי צומח במקביל לריכוך ההבדלים בין המחנות. בין המפלגה של נפתלי בנט למפלגה של עפר שלח, שני "קצוות המרכז", יש מעט הבדלים ברוב הנושאים שהיו סלעי המחלוקת בעבר: איש מהם לא ילך לסיפוח של כלל שטחי יו"ש, ואיש מהם לא יחזור לגבולות 67'. הם יסכימו על כלכלה שמשלבת שוק חופשי עם מדיניות רווחה ברמה כלשהי, ועל שילוב כזה או אחר של "יהודית ודמוקרטית". רק לחרדים ולערבים, לאיחוד הלאומי ולמרצ, לא יותר מ־40 מנדטים, עוד נותרו תפיסות עולם שונות מהקונצנזוס הזה.
דווקא בהיעדר קיטוב אידיאולוגי מתמקדת הפוליטיקה במנהיגים ובמידת הפופולריות שלהם. היתרון הגדול עשוי להיות הקטנתו של השיח המקטב והמפלג; אך בפועל קורה ההפך הגמור. מפלגות שרעיונן־אומנותן לא נדרשות לשיח מפלג כדי להדגיש את ההבדלים ביניהן. דווקא כאשר ההבדלים לא ברורים נזקקים הפוליטיקאים, למרבה הצער, להסתה אישית חמורה וחריפה יותר מכל קיטוב אידיאולוגי. יתר על כן: בעידן האידיאולוגי, כשכולם נאבקו על הדרך העדיפה לטובת המדינה, הייתה בפוליטיקאים בדרך כלל די אחריות שלא לסכן את הטוב המשותף. אך כשהיצרים האישיים עומדים במרכז, גם האחריות יורדת.
בשלב הזה, הדיאדוכים החדשים לא תוקפים את יריביהם בחריפות רבה מדי, משום שמאחד אותם המאבק ביריב המשותף, הקיסר הוותיק בן הדור הקודם. אבל גובר החשש שגם אחרי עידן ביבי, נישאר עם הביביזם: עם פוליטיקאים מלאי אגו, שבהיעדר מחלוקת ראויה לציון יפנו לדרך השיסוי והפוליטיקה השלילית. אולי לא ירשו לעצמם צעדים קיצוניים כמו עיכוב העברת תקציב המדינה למען האינטרס האישי, אבל גם פוליטיקה משסה ושלילית היא בעיה.
משום כך, חשוב שמעבר ליעד של סיום עידן נתניהו, המערכת הפוליטית – בלחצה הכבד של החברה האזרחית – תיקח על עצמה גם יעד מהותי וארוך טווח: איזון מחודש וראוי בין הרעיוני לאישי. למשל, קביעת כללים מינימליים, אולי אפילו בחקיקה, להרכבה של רשימת מועמדים לא על ידי אדם אחד אלא בוועדה מסדרת, שתורכב מאנשי המפלגה שאינם מתמודדים בעצמם, או חיוב חוקי למפלגות להגיש ולהנגיש לבוחריהן מצע.
ברוח זו, מבחן ראשוני למידת הנכונות של ראשי המפלגות החדשות להילחם בביביזם ולא רק בביבי, יהיה נכונותם להסכים שלא להתעמת ביניהם בשאלת הירושה, ולקבל על עצמם מראש שמי מביניהם שיביא יותר מנדטים הוא שיוביל.
