יום שישי, נר ראשון של חנוכה. על המדרכה בירושלים פסע יהודי בדרכו אל בית הרב קוק. הוא היה האדם היחיד שהלך על המדרכה; אמנם הסתובבו עוד כמה אנשים באותו רחוב, אבל אף אחד מהם לא קרא למה שמתחת לרגליו "מדרכה" למעט אותו האדם, אליעזר בן-יהודה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: ממר סגר לאדון חיסונים: המהפך של נתניהו
– צפו: חוגגים נובי גוד וכבר לא מסתתרים
– דיפלומטים מדורות: קיצור תולדות היהודים המשפיעים
ביקור של בן-יהודה אצל רב לא היה עניין של מה בכך, מכיוון שאיבה שררה בין מחיה השפה העברית ובין אנשי היישוב הישן. למען האמת, גם הביקור אצל הרב קוק לא היה מובן מאליו, מכיוון שגם הרב קוק התנגד קשות לאופן שבו פעל והתבטא אליעזר בן-יהודה. אבל מה לעשות ששני הצדדים רצו מאוד להחזיר את העברית להיות שפה מדוברת, ולשם כך היה זקוק בן-יהודה לרב שיכריע בספקותיו בנוגע למילים מסוימות בתנ"ך או בלשון חז"ל, וגם הרב קוק נענה לשאלותיו.
זה לא היה המפגש הראשון בין הרב קוק לאליעזר בן-יהודה, אבל משום מה, הפעם הוא היה שונה. באופן מפתיע, הציע הרב לאורחו השנוי במחלוקת לחזור בתשובה "אולי הגיע הזמן שתשוב?" באופן מפתיע עוד יותר, ענה אליעזר: "אולי". אותו יום היה היום האחרון בחייו של אליעזר בן-יהודה. בליל שבת הוא נפטר מן העולם.
יום העברית מצוין בכ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. העברית קיימת כשלושת אלפים חמש מאות שנים, והייתה מדוברת בזמן האבות, כיבוש הארץ, בית ראשון ושני. כאשר עם ישראל הוגלה מארצו ופוזר בין העמים, העברית נכנסה לתרדמת. עם ישראל המשיך להתפלל וללמוד בעברית ואפילו נכתבו ספרים ושירים, אבל בינם לבין עצמם היהודים לא דברו בעברית אלא בשפות שאימצו לעצמם כמו לדינו, יידיש, ערבית יהודית ועוד. השפה דינמית ומשתנה וכאשר היא רק נכתבת ולא מדוברת, היא אינה מתחדשת ונשארת מאחור.
עם התעוררות הרעיון הציוני לפני כמאה וחמישים שנה והעליה לארץ ישראל, החלה להתעורר גם העברית מתרדמת הגלות. עם ישראל שב לארצו ואיתו עולה גם העברית וחוזרת להתחדש. אליעזר בן יהודה הוא היחיד שהלך באותו ערב על המדרכה, משום שהוא היחיד שהשתמש במילה זו כדי לתאר את מרצפות האבנים. הוא גם היחיד שיכל לחשוב ולחלום בעברית משום שאנו יכולים לחשוב רק על מה שאנו יכולים לתאר במילים. רובנו לא זוכרים אירועים שהתרחשו טרם רכשנו שפה וזאת משום שהמוח האנושי בנוי כך שהשפה מתווכת את תהליכי התפיסה, החשיבה והתקשורת עם הזולת.
השפה אינה רק ראי לחיי הנפש של הפרט אלא גם משקפת ומבנה תהליכים ושינויים חברתיים, כשאר אנו רוצים לשנות תפיסות חברתיות, ננסה לבטא שינויים אלה גם באמצעות שינויים בשפה.
בשבילי, ללמד עולים חדשים עברית בכפר הנוער הודיות, זה לעזור להם בתהליך גיבוש זהותם הבוגרת כאנשים שבחרו לחיות את חייהם כאן בישראל. אני שואף לכך שבמסגרת לימודי השפה, מעבר לידיעת כללי הדקדוק, תלמידיי יראו את היופי והחן שבשפה העברית, שיוכלו להרגיש כיצד הם מתחברים דרכה אל ההיסטוריה והמסורת העברית אליה הם משתייכים. כיוון שכאמור, השפה, היא המתווכת את תהליכי החשיבה והתקשורת שלנו, לימודי העברית מבחינתי הם הדרך לאפשר להם לבטא הלכי רוח ונפש, לחשוב ולחלום, בעברית, להיות שותפים לתהליכים חברתיים ותרבותיים.
אני שמח על ההזדמנות שיש לי לחוות יחד איתם את חדוות הגילוי וההתחדשות של השפה. אני מרגיש שבאמצעות המפגש הראשוני הזה עם השפה העברית, דרך הקשר עם נערות ונערים שחושבים ומדברים בשפות אחרות, מתאפשר גם לי מפגש מחודש עם העברית, אני מוצא עצמי מזדהה עמם, וחווה שוב את השפה מחדש, כאילו לראשונה, רואה כיצד היא מהווה כלי משחקי, שניתן ליצור באמצעותו רעיונות, מחשבות וחיבורים.
ניר קצמן הוא מורה ללשון בכפר הנוער הודיות
