הכי קל לפתור את הריאיון המדהים של נורית אלשטיין אצל קלמן ליבסקינד כבדיחה. כאנקדוטה מגוחכת. לרדת אפילו לרמה הבלתי קבילה של תיאורים הנוגעים לחיצוניותה של המרואיינת. כי הפוני המקפצץ הזה על המצח, משתלב בול באווירת חוסר המודעות הכללית שאופפת את הפרסונה כולה. אבל האמת היא שאין צורך, ושום דבר פה לא מצחיק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הצפון הפרוע: פרוטקשן, נקמות וסחר בנשק וסמים
– רואים שחורות: האלימות בסדרה "בלקספייס" תישאר איתכם גם לאחר הצפייה
– הקרב על קרדיט לחיסונים: זו לא ביקורת, זו שנאה
הלוואי שכול הקטע הזה היה פרודיה על יועצים משפטיים. אבל הוא לא. הוא הדבר עצמו. הגב' אלשטיין שכיהנה עד לפני עשור כיועצת המשפטית של הכנסת, מסבירה בארשת ממתיקת סוד פחות מדקה לתוך הריאיון, שראש הממשלה הוא עבריין. והיא מתעקשת על ההגדרה הזו. כי כך נקבע לדבריה בתקדים ספציפי בתיק קו 300. וההתפתלות המשפטית הדייקנית הזו, רומסת כך מסתבר את עיקרון החפות הבסיסי, הטוען כזכור כי אדם נחשב לחף מפשע עד שהוכחה אשמתו, שאמור להיות מוכר לכל ילד אבל ואולי נשכח זה מכבר מיועמ"שים רמי דרג.
וזה ממשיך. היא נשאלת מה דעתה על מיליון איש שהצביעו לנתניהו, ועונה שכל אחד רשאי לסגוד למי שהוא רוצה, וכי פולחן אישיות מנוגד בעיניה לרוח היהודית. מה? הרי, דווקא ממי שחייו הם דיוקים משפטיים, יש לצפות לא ליפול לבור כזה. האם אכן בעיני הגברת אלשטיין כל כמיליון מצביעי נתניהו הם מבצעי פולחן סגידה? האם לא סביר להניח שלא כולם חלילה – שאולי, אפילו, נאמר רק פלח מסוים מבניהם, אכן משתמש בשיקול דעת? מחשב את יתרונותיו של מועמד זה וחסרונותיו של האחר, ומכניס פתק לקלפי מתוך מודעות גמורה?
הריאיון מבוסס על מאמר שפרסמה אלשטיין ב"הארץ", ובו ביקשה מנשיא המדינה להודיע מראש כי אין בכוונתו להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים. מהר מאוד, מתברר במאמר כמו בריאיון, כי טיעוניה של היועצת לשעבר לכנסת לא נשארים בתחום המשפטי הטהור. הם שוחים בזריזות אל עבר הפוליטי. האין מדובר בעובדות?!, היא שואלת בתמיהה זקופת גבות את המראיין, כשהוא מציין בפניה כי התייחסה לאיכות הטיפול של המועמד המדובר במגפת הקורונה, ולא רק למצבו המשפטי.
"זו תהיה הסרת מכשול מפני עיוור", היא אומרת על קריאתה לנשיא – והשאלה המרכזית הנותרת היא מי כאן בדיוק העיוור. האם העיוורון מאפיל על החלטותיהם של מי שמודעים היטב לסיטואציה המשפטית ובוחרים בכל זאת להצביע ליו"ר הליכוד. או, שטשטוש הראייה מגיע דווקא מצד מי שטוען בפניהם בלהט כי המניע שלו הוא צדק משפטי גרידא וערכיות דמוקרטית טהורה.
כמו כדי לחתום באמירה קלאסית את כל המופע, מציין בפניה ליבסקינד שבמדינה דמוקרטית עדיין שואלים את העם מה הוא רוצה. אבל במשפטית צחה, לא מכירים מושגים מופשטים כאלה. לא חפות, ובטח לא עם. "אני לא יודעת מה זה העם", אומרת היועצת לשעבר. היא בכלל מכירה רק הסכמים קואליציוניים.
