פורצי דרך: האנשים שבזכותם אנו מעט יותר תרבותיים

המפיק

בתקשורת הפופוליסטית תיארו את יעקב אגמון, שהלך לעולמו לפני כשבועיים, בעיקר כבעלה של גילה אלמגור. נו, טוב, מה אפשר לצפות מתרבות של סלבס? זוכרים את הידוען הפחות מוכר דרך זיקתו לדיווה, הידוענית העוד יותר ידועה. אחרים, משוכללים קצת יותר, ציינו את הישגו של אגמון כמגיש תכנית הראיונות "שאלות אישיות" בגלי צה"ל במשך 52 (!) שנים רצופות. לבטח שיא ישראלי, אם לא עולמי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפתרון ההלכתי שיאפשר לרוחמי שטיסל ללדת
– "תרנגולות מסתובבות חופשי ברחוב, לא ברור מהיכן הגיעו"
– סיפור ההצלחה שלי – מרדכי שרקי

אבל האמת היא שאת עיקר חותמו טבע אגמון כאחד המפיקים הגדולים שקמו לתרבות הישראלית, אם לא הגדול שבהם. הוא החל את דרכו בתחום הזה כשהרים, והוא בן 29 בלבד, את מפעל חגיגות העשור למדינת ישראל. בחגיגות האלה נולדו חידון התנ"ך ובמות הבידור עם הזיקוקים, ששרדו עד עצם היום הזה.

אחר כך לקח על עצמו סיכונים גדולים כשהקים תיאטרון עצמאי בשם בימות, והעלה בו הפקות שאיש לא העלה לפניו. בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, כשבישראל עוד שלטה בגאון הרוח החילונית-שמאלנית, הפרובינציאלית לגמרי ברוחה, של מפא"י, אגמון העלה על הבמה מופעים כמו בוסתן ספרדי, איש חסיד היה, שירי "המגילה" של איציק מאנגר (ביידיש!), וערב שירי ז'אק ברל. במלים פשוטות: במקום להחניף לקהל עם עוד מאותו דבר, כדרכם של מפיקים, הוא העז לאתגר אותו בשילוב של תרבות לדינו, יידיש, חסידות ושאנסונים צרפתיים, ולמעשה הרחיב במו ידיו וכספו את המנעד של התרבות המקומית.

גם בהרפתקה אחרת שלו, העלאת המחזה "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים, הוא ביקש מנעמי שמר להלחין את שירי המחזה, וכך באו לעולם יצירות מופת כמו "שירת העשבים" ו"שלג על עירי".

מפיקים מטבעם הם אנשים של אחורי הקלעים, וממילא הם נמצאים במקום אחורי גם במדד הפופולריות של התרבות. הפער בין ההיכרות הציבורית עם גילה אלמגור להיכרות עם בעלה המנוח אגמון הוא רק דוגמה אחת לכך. אבל כשאנחנו ממשיכים ליהנות עד היום משירי איש חסיד היה, בוסתן ספרדי, ושירת העשבים, כדאי לזכור גם את מי שבזכותו הם יכלו להפוך ממילים וצלילים במוחם של יוצרים מוכשרים ליצירות שכולנו מכירים.

רומנטיקן רוסי

הזמר ליאור ייני, שגם הוא הלך לעולמו בימים האחרונים, היה מאנשי השוליים של התרבות הישראלית. קל לראות זאת כשמשווים את מעמדו בתרבות הישראלית לזה של האנשים איתם הופיע בלהקה בה פרץ את דרכו, להקת התרנגולים. הלהקה הזו, שהביאה לנו נכסים כמו "שיר השכונה", "ככה סתם", "יוסי ילד שלי מוצלח" ועוד רבים וטובים, כללה את מי שיהיו לימים שלושת חברי הגשש החיוור ואת יהורם גאון. איפה הם ואיפה ייני, מבחינת המעמד התרבותי והציבורי. אפילו עליזה רוזן, גם היא חברה נשכחת בתרנגולים, הפכה להיות מפורסמת ממנו בזכות חברותה לימים בצוות השחקנים של הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש".

ובכל זאת, גם לייני יש מקום משמעותי במחזור הדם של התרבות שלנו, ובכל אופן בליבי. הוא מגלם במידה רבה את "האחר" האולטימטיבי. זה שהגיע לתרנגולים לא מלהקת הנח"ל, אלא דווקא משירות קרבי. זה שבחר בקריירה שאינה הולכת לשירים, למערכונים ולסרטים של המיינסטרים, אלה שצפוי שכולם יאהבו, אלא דווקא לאלה שנפשו נמשכת אחריהם. הוא אמנם הופיע גם בלהיטי במה, כמו המחזמר "איי לייק מייק", אבל לפחות מבחינתי, הוא ייזכר בעיקר כמי שמזוהה עם השירה הרוסית המתורגמת. הקול העמוק והחם שלו כל כך התאים לרומנטיקה הנוגה של השירים האלה. תחשבו על עוצמת הרומנטיקה הנוגה בשיר כמו "בדומיה": בדומיה עלי שלכת, על פני שדות היום גווע, האם במשעולים היא מהלכת, העוד זוכרת היא לילות אהבה? כל התוגה הטרגית של השיר הזה כאילו נשפכה מקולו. הוא הדין גם עם הביצוע המופלא שלו לשיר "אגדה יפנית" (בחמש קם צייד). הביצוע שלו, שהיה הביצוע הראשון של השיר, מתאים בטרגיות שלו לרוח המלים הרבה יותר מהביצוע המאוחר יותר של מלחין השיר, אריאל זילבר.

נפשו נשרפה בלהבה

משתי אגדות התרבות שהלכו לעולמם, אני מבקש לעבור לגיבור תרבות חי ובועט, ויש לקוות שימשיך לעשות זאת לאורך שנים. אני מתכוון לשולי רנד, שבתקופה האחרונה מגיע אל הכותרות לא מהסיבות הטובות והנכונות, אלא בגלל הסכסוך הקשה בינו לבין פרודתו מיכל.

רנד הוא אחד המקוריים והמבריקים שבכל אנשי התרבות הישראלית לדורותיה. הוא כזה בכל גלגוליו, החילוניים והדתיים. הוא היה הכוכב בה"א הידיעה של התיאטרון הקאמרי בשנות התשעים, משהו מהסוג של איתי טיראן בעשור האחרון. כגבר צעיר ויפה תואר הוא היה השחקן הראשי בסדרת הצגות כמו "הסוחר מוונציה", "המלט", "הכלה וצייד הפרפרים" ועוד. בסרט הסוריאליסטי של אסי דיין, "החיים על פי אגפא", הוא פשוט חורך את המסך עם העיניים הבורקות והעצובות שלו, שנשארו סמל מסחרי עד היום.

החלטתו לחזור בתשובה, ממצב של הכוכב הגדול של התיאטרון הישראלי, היא כשלעצמה מפגן מרשים של אומץ, יושרה פנימית, וגם מקוריות. רק אורי זוהר יכול להשתוות לו – ובעצם לעלות עליו – בחציית קווים כל כך דרמטית ומרשימה. אבל בשעה שזוהר ויתר לחלוטין על עולמו הקודם, רנד בחר בחירה קשה יותר: להישאר אמן יוצר גם מהמקום החרדי-ברסלבי שלו.

גם כאן הוא הפליא במקוריות הבחירות שלו: נאמן לגמרי לשילוב בין הכישרון האמנותי הישן והתוכן הרוחני החדש, הוא הביא את עולם האמונה למרכז הבמה הישראלית: תחילה בעיבודים שלו לסיפורי עגנון ורבי נחמן, ובהמשך גם ביצירה אישית חשופה בשיריו. אם זכרוני אינו מטעני, שום פזמונאי ושום זמר ישראלי לא חשף עד היום את עצמו, את משבריו וכאביו, האמוניים והאישיים, ברמות שעשה זאת שולי. וזה כולל גם אמן כמו אביתר בנאי, שבשנים האחרונות עבר מפס ייצור של חילוני מיוסר לפס ייצור של דתי מיוסר.

מתוך כל זאת, קשה לראות את רנד מתייסר כל כך גם בחיי הזוגיות שלו. אני כמובן לא יכול ולא רוצה לחרוץ משפט לגבי הטיעונים ההדדיים בינו לפרודתו. אבל יש שלוש מסקנות שניתן בכל זאת לומר בנחרצות מן הסיפור הכואב הזה:

הסיפור שלו מוכיח שיש לפחות אופציה שגם גברים יכולים להיות הצד הצודק בעימות זוגי, ואפילו להיות הצד המוכה.

שבכל מקרה, אין הצדקה למצב שבו מתאפשר לגברים לשאת אישה שנייה אחרי שנים ספורות של סירוב גט, בשעה שנשים נידונות לשאת את מחירו של סירוב גט גם 20 ו-30 שנה, והן תלויות לחלוטין ברצונו של הבעל הסרבן.

גם ההחלטה לעצב זוגיות עם אישה כמו צופית גרנט מעידה על האומץ והיושרה של רנד. יש מעט מאוד גברים במעמדו ובמילייה החברתי שלו שהיו מעיזים לנקוט צעד כזה.