כמו אדם שחווה גירושין פעם פעמיים ובא לבנות קשר זוגי בפעם השלישית, כך הבחירות הממשמשות האלה. הציפיות החגיגיות והיונים הלבנות המופרחות לאוויר, זזים הצידה. הגיע הזמן לדבר ברצינות על מי אנחנו ומה אנחנו רוצים מהחיים המשותפים שלנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למברגר מגיב לחוננו: "יש לי אמון מלא בכל אנשי מח"ש"
– דעה: פורצי דרך: האנשים שבזכותם אנו מעט יותר תרבותיים
– "לא חלמתי שנצטרך להגיע לכך": ראשי ההתיישבות הצעירה שובתים רעב
אם פעם יכולנו לבנות זוגיות על הבטחה לאושר גדול, אנחנו היום מפוכחים יותר ומסתפקים בכזו שתשמור על שפיותם של הילדים המשותפים ותיתן להם קורת גג סבירה. זה לא בהכרח גרוע, כי יש כאן הזמנה לגישה בשלה ובוגרת יותר, שתחייב ניפוי של מי שלא שייך. לא בטוח שהיצע בני ובנות הזוג בשוק הפוליטי, אכן מתאים להרפתקה שלישית.
במאמר כאן לפני שלושה חדשים אמרתי שאני מאוהביו של בנט ואני כאן כדי לעדכן שהאהבה נותרה במקומה, אבל אני רוצה לומר לו שזוגיות במצבי היום צריכה כבר להיות ממקום אחר. אנחנו רוצים לדעת שגם אם אתה לבוש במיטב הבגדים שלך ואתה בדרך לפגישה החשובה ביותר בחייך, תעצור במקום אם תשמע קול בכיו של ילד קטן. החלום הגדול שתיאורטית יכול לעזור לכל כך הרבה אנשים, לא יכול לעמוד מול הקריאה הפשוטה של החיים.
נכון שהרציונליות אומרת להמשיך הלאה ולהאמין שאיכשהו הילד יסתדר, אבל הלב, לב של אדם – יסרב.
הטעות הגדולה של בנט, שכפי הנראה מייצג אחוז לא מבוטל בציבור הדתי לאומי, היא שאיבדנו את היכולת להקשיב. אנחנו עוברים לצד הילד הבוכה ומשהו דוחק בנו להמשיך הלאה. אנחנו הרי רוצים להיות כאן ראש הממשלה. ברור שהכלכלה צריכה להיות בראש. מובן שיש צרכים שצריכים למלא והם קודמים לדברים אחרים, אבל אי אפשר לומר שהם הכול.
כמה שכותבים על הקרנות שחותרות תחת יהדותה של המדינה. על מדינות זרות שעושות כאן כבשלהן. שמעסיקות את בג"ץ באלפי עתירות שמבקשות לעצור את התיישבותנו בארץ בעזרתו, שמנסות לטשטש את הצורה המשפחתית והלאומית ועוד – וכל זה איכשהו לא נשמע, לא באמת מזיז – כי כביכול רצים כאן לראשות ממשלה וכל השאר נדחה הצידה לטובת המשימה.
על הנייר הרציונליות מנצחת. הרציונליות הקרה, טובה לשדה הקרב או לעולם העסקי. אבל המהות הלאומית; העמוקה – זו שאנחנו רוצים לייצר אתה תקשורת, לבנות איתה בית ולקוות שהפעם נצליח ושהוא לא יתפרק שוב – מחייבת את האמת שלנו, זו שעמוקה מן השכל הקר.
המערכה הזו מחייבת את הכנות. את חשיפת הערכים האמיתיים: חפירות החיים שמהם לא תזוזו. אולי התרומה החשובה ביותר שלנו לעם ישראל כעת, היא ביכולת לייצב עמוד שדרה רוחני שלא מתכופף. הציבור מתוסכל והולך לאיבוד ואנחנו לא צריכים מפלגה נוספת שתיאבק על הניהול של המדינה. יותר מהכול נחוצה היום נוכחות לערכים התורניים הלאומיים, כי הם מייצרים את הנקודה הפנימית שסביבה אפשר לבנות בית שיחזיק מעמד.
חצאי האמת, אחיזות העיניים, זיגזוגים מנושא לנושא וכל הרעות הפוליטיות האחרות – לא מתאימות היום. אנחנו בוגרי מערכות יחסים וכבר הבנו שמה שנראה כהבטחה קוסמת, יתברר מהר מאוד כמפלה.
הלב היהודי שלנו מבקש יותר ממענה לקורונה, יכול להיות שאם נלך אחריו לא נגיע למשרד ראש הממשלה, אבל נתרום את החלק הייחודי שלנו לאומה. נעמוד מול עצמנו ונדע שעשינו את הדבר הנכון.
ברגע שנסכים על זה – בנינו את הסביבה הרעיונית שתאפשר חיבורים.
הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית
