השדים של הספקות: חווית האמונה בכתבי ר' נחמן

בפתיחה למאמרי זה מבקש אני להביא בפניכם קטע מתוך אחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב – "מעשה בבן המלך ובן השפחה שנתחלפו". הסיפור פותח כך:

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– התחלואה ממשיכה לטפס: ישראל נכנסת לסגר הדוק
– פורצי דרך: האנשים שבזכותם אנו מעט יותר תרבותיים
– "לא חלמתי שנצטרך להגיע לכך": ראשי ההתיישבות הצעירה שובתים רעב

מעשה במלך אחד, שהייתה שפחה אחת בביתו, שהיתה משמשת את המלכה… והגיע זמן לידתה של המלכה, וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לידתה באותו העת. והלכה המיילדת והחליפה הוולדות, למען תראה מה תצמח מזה, ואיך יפול דבר… והחליפה הוולדות והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה.

אם נמשיך ונקרא את הסיפור, ניווכח שהוא נכתב מנקודת המבט של מי שגדל כבן השפחה (ר' נחמן כמובן), אך בשלב מסוים מישהו מגלה לו את הסוד הגדול, שהוא בעצם "בן מלך". הוא עצמו איננו בטוח בכך, אך עצם האפשרות שאולי הוא "בן מלך" גורמת לו כאב רב.

וכך מספר לנו ר' נחמן:

וחרה לו הדבר מאד לבן… על אשר נתגרש ממדינתו בחינם, כי הסתכל בעצמו ואמר: "למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש… כי מה חטאי?" והרע לו מאוד. ומחמת זה לקח את עצמו אל השתיה, והלך לבית הזונות ורצה לבלות בזה את ימיו להשתרר ולילך בשרירות לבו, מחמת שנתגרש בחנם.

מה רוצה ר' נחמן ללמדנו בסיפור זה? כל אדם נמצא במצב שבו הוא מתנדנד בין שתי תודעות: בין בחינת "בן שפחה" לבחינת "בן מלך" שאיבדו את זהותם. הסיפור מהווה דימוי של האדם המתייסר בספקות וקרוע במתח שבין שני תיאורי מהותו – בין האמונה הדתית האומרת שהוא בן מלך, ובין אלה הטוענים שלית דין ולית דיין וכי הוא לא יותר מבן שפחה.

בהמשך הסיפור מתואר גם מצבו של בן המלך שכבר השתכנע בזהותו האמיתית; הוא כבר מאמין בעצמו, אך כעת הוא צריך להוכיח את זהותו זו אל מול העולם הטוען שהוא בן שפחה. סיפור זה מהווה תיאור נפלא ואלגוריה על מצבו הקיומי של האדם בעולם, עליו רבים המאמין והממאן.

לעבור את הגשר

המציאות יכולה להיות מתוארת בשתי צורות: מנקודת המבט של המאמין, ומזו של הממאן. לפי ר' נחמן, אין שום אפשרות אובייקטיבית להכריע ביניהם. "כל העולם כולו גשר צר מאוד". נוסח זה, מעין עיבוד פופ של אחת מאמירותיו של ר' נחמן, מבטא את הדילמה. החיים כולם הם "גשר צר", שבשני צדדיו פעורה תהום אימתנית.

מי שלא חי את החוויה, לא יבינה. עליך לעבור את הגשר; האם תצליח? ברור לך שמבחינה אובייקטיבית אתה מסוגל לעשות זאת, אבל אתה חושש. אילו היית צריך לעבור בנתיב כלשהו באדמה שרוחבו כרוחב הגשר, זו לא הייתה בעיה כלל. אך כשאתה על הגשר, עליך להתמודד עם הפחד והספק. וכאן, אומר ר' נחמן, "העיקר הוא לא לפחד כלל". האויב הגדול שלך איננו מצוי בחוץ אלא דווקא בתוך נפשך. זהו הפחד, ובייחוד הספקות.

הגשר, משל הוא לאמונה. אתה זקוק לאמונה כדי לעבור, אבל את האמונה לא תקבל בחוץ אלא מתוך הנפש. אמנם לפעמים תרגיש את עצמך בלילה, שהוא זמן שלטון השדים. והשדים האמיתיים, לימד אותנו ר' נחמן, הם הספקות. לכן בלילה, לאחר קריאת שמע, לא אומרים "אמת ויציב ונכון", כמו בקריאת שמע של שחרית, אלא אומרים "אמת ואמונה", כדברי הכתוב: "ואמונתך בלילות". אם תרצה תאמין. תוכל לראות את הנס, לחוות התגלות, למשש את ההשגחה, להרגיש את קרבת א־לוהים. הכול תלוי בהכרעתך. ושוב, האמונה היא הוודאות הסובייקטיבית שאליה יכול האדם להגיע במצב של אי־ודאות אובייקטיבית מוחלטת.

ההכרעה שבלב

ר' נחמן מאמין, בניגוד לרבים מהפילוסופים שקדמו לו, ששום מדע או פילוסופיה לא יוכלו להוביל אותנו לאמת. זהו מצבם הקיומי של הילדים שהתחלפו בסיפור. וכך קוראים אנו אצל תלמידו ר' נתן בהסברו לסיפור זה:

שכל אלו החילופים והבלבולים נמשכין מבחינת היכלי התמורות… כמו עכשיו בדור הזה, שנתקיים "ותשלך אמת ארצה" והאמת נעדרת ונעשה עדרים עדרים של אמת עד שקשה מאד להבחין בין האמת והשקר, כל חד מה דמשער בלביה יכול להבחין מעט האמת לאמתו אם ירצה לבלי להטעות את עצמו ולהסתכל על האמת באמת, כמו שאמר רבינו ז"ל שכל מה שמגלין איזה אמת יש כנגדו שקר, כי גם הרחוקים מאמת אומרים גם כן לשונות כאלו (ליקוטי הלכות אורח חיים ברכות השחר ג).

אכן, לפי ר' נחמן אין אפשרות להשתחרר מהמאסר הסובייקטיבי, "כי אי אפשר לברר ולהוכיח האמת על ידי ראיות בשום אופן, כי הכל יכולין לסתור מחמת ה'ניצחון'". במילה ניצחון מתכוון ר' נחמן לדיאלקטיקה – התנצחות. והכוונה ב"לסתור מחמת הניצחון" היא שכל טענה אפשר לסתור בעזרת הדיאלקטיקה, שמאפשרת לנו להעמיד מול כל קביעה ומסקנה תיאוריה אלטרנטיבית.

גם כנגד הסיפור שסיפרנו ניתן לספר מיתוס הפוך. כנגד החלטתנו לבחור בבן מלך, ניתן לספר "מעשיות של שקר והוכחות של שקר לסתור ולהעלים האמת ח"ו". אכן, אומר ר' נחמן באופן ציורי, "כנגד כל מעשה שמספרים מצדיקים יש כנגדו מעשה מרשעים שמספרין מהם גם כן כך". עיקר ההבחנה וההחלטה מצויים בלב האדם, "לכל חד כפום מה דמשער בלביה" (כל אחד כפי מה שמשער ליבו). ההחלטה נמצאת בסופו של דבר בליבך פנימה.