ביני לביני אני מכנה אותם "מזכ"לי האו"ם". הם לא באמת מזכירים כלליים. הם פשוט מתעקשים להיות תמיד מהאו"ם, כלומר: מסרבים להביע עמדה משמעותית בנושא חשוב כלשהו, ומפגינים בוז מתנשא כלפי כל מי שכן מביע עמדה ברורה. בשנים האחרונות פגשתי יותר ויותר מהם. לנוכח ימנים שמתווכחים בלהט עם שמאלנים על עתיד השומרון, או שמרנים המתפלמסים עם פרוגרסיבים על ערכי המשפחה, המזכ"לים נשארים באו"ם. הם מביטים מלמעלה על הוויכוח בחיוך דק מלא בוז, כאילו בושה היא לאדם להיות מחויב לאיזו עמדה, תהא אשר תהא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיעור לחיים: החיים הם עבודה קשה
– אפי איתם, שהגן על יהודים, ראוי להוביל את זיכרון רדיפתם
– התחלואה ממשיכה לטפס: ישראל נכנסת לסגר הדוק
הקורונה ערערה לגמרי רבים ממזכ"לי האו"ם. אני שומע וקורא אותם שופכים את מררתם בזעף על מהלך כזה או אחר של הממשלה, נגד או בעד הסגר או הריסון או החיסון. הפוזה האדישה נשרה מהם כמו מסכת קורונה משומשת בכניסה לבית.
הלחצים של תקופת הקורונה הולידו דחיפות חדשה גם במחלוקות שהתקיימו לפניה. למשל, ההתנגדות לראש הממשלה. היא הייתה קיימת עוד לפני המגפה, אבל בתקופת הקורונה הפכה ממחאה אזרחית לפולחן זעם קולקטיבי. חלק מהאנשים שנהגו להטיף לכולנו על מורכבות ואיפוק והכלה צעדו השנה עם לפידים ברחובות ירושלים במפגני זעף היסטריים. הרכים בנו והענוגים מאוד צועדים פתאום בלהט חורך תחת שלטים כמו "המצור על בלפור", שכאילו נלקחו מימי טיטוס.
מזכ"לי האו"ם נהגו לצטט לנו בהתנשאות את שירו היפה של יהודה עמיחי, על המקום שבו אנו צודקים, שהוא רמוס וקשה ולא יצמחו בו פרחים באביב. פתאום מתברר שזה אולי כך בנוגע למקום שבו אנחנו צודקים, אבל בהחלט לא בנוגע למקום שבו הם־עצמם צודקים. כי אף שספקות ואהבות עושים את העולם תחוח, לא מעטים מהם יודעים היום בלי שום ספק ובלי טיפת אהבה שנתניהו הוא השטן, שראוי להשמיץ ולבזות את כל בני משפחתו, שממשלתו היא לא רק כישלון אלא חרפת נצח, ושצריך לבער את זכרם של כל אלו עד כלותם.
נדמה שאולי יש כאן איזה היגיון פנימי משונה. אנחנו, האזרחים מן השורה שאינם מזכ"לי האו"ם, התרגלנו להתווכח. למדנו להביע עמדות נחרצות, מתוך הכרה בכך שלאחרים יש עמדות נחרצות אחרות, שלפעמים אפילו יתברר בעתיד שהם אינם טועים לגמרי, ושבכל מקרה כולנו חייבים למצוא דרך לחיות ביחד. מזכ"לי האו"ם לא למדו את כל זה. מי שברח מעמדה נחרצת כמו מאש, ועכשיו נאלץ להביע עמדה כזו רק כי הוא מרגיש שהגיעו מים עד נפש, אולי פשוט לא תרגל מספיק את המיומנות של ניהול מחלוקת אמיתית. כשהוא נאלץ להביע דעה הוא לא מדליק נר, אלא להביור.
הרבה מאלו שמדברים בימי שגרה בשבח "תרבות המחלוקת" מתכוונים בעצם לתרבות האין־מחלוקת. הם נהנים לשבת במפגשי דתיים־חילונים, מהסוג שבו כולם פלורליסטים אדוקים ולאף אחד אין שום דעה שבאמת מפריעה למישהו אחר. למשתתפים בפסטיבלי הפלורליזם הללו קל למצוא מכנה משותף, כי הם כולם מזכ"לי או"ם, עם כיפה או בלעדיה. אפשר לומר שהכינוסים הללו מגוונים רק אם נשתמש במילה "גיוון" במשמעה התקין־פוליטית: בכל מקום צריך שיהיו גבר ואישה, שחור ולבן – ובלבד שכולם יחשבו בדיוק אותו דבר. יכול להיות שחובבי התרבות הזו לא התנסו מספיק בחיים שיש בהם חיכוך רעיוני. הם לא יודעים מה לעשות כשהם פוגשים גיוון ממשי, ויכוח אמיתי בין דעות אמיתיות. לכן כשהם כבר מביעים דעה ברורה ומוצקה על משהו, היא יוצאת חורכת וקיצונית ומבהילה.
לא הייתה בתולדות מדינת ישראל התנפלות ציבורית מגעילה וממושכת כמו זו שסופגים ראש הממשלה ומשפחתו. גם אני חושב שנתניהו ראוי לביקורת חריפה, אבל לא לביב שופכין. הממשלה הנוכחית כולה ראויה לביקורת קשה על מחדליה, אבל גם את זה אפשר לעשות במילים שקולות. הספקנים־לשעבר, מזכ"לי האו"ם, אינם כוח ממתן בחברה הישראלית לעת הזאת, אלא להפך: הם מובילים את מצעדי הנאצה ברחוב וברשת. במקום להביע דעה שקולה, רבים מהם מגדפים כתגרנים בשוק, ולא כטובים שבתגרנים.
המילונאי האנגלי ד"ר ג'ונסון אמר פעם על הספקנים הכרוניים: "כשהפרה סירבה לתת להם חלב, הם עברו לחלוב את הפר". מתברר שבנקודת זמן מסוימת הפר הספקן מתחיל להשתולל ולבעוט. ספקנות המתבוננת בעולם מהצד אינה דבר רע, כשהיא במינון הנכון. טוב שיהיה או"ם, ובלבד שלא הוא ישלוט בעולם או בנפש. בימי הקורונה שוב מתברר שספקנות ניטרלית יכולה להיות תבלין מוצלח, אבל היא מנה עיקרית עלובה.
