זה לא קורונה. זאת אומרת, וואי, כבר לא יודעת. הרגתם אותי. בשבוע שעבר היה כל כך קר, ואיך אני יודעת שלא הייתי מספיק לבושה? כי ברוך השם כשבאתי להגיד להורים שלי שלום מרחוק, הם אמרו לי את זה רק 500 פעם: "לא קר לך ככה?" – והאמת שהיה לי קר, אבל באוטו הייתי על חימום מייבש נוזל־מוח, ולא שמתי לב לקור שמסביב. בקיצור, התעוררתי בשישי שעבר עם אף שדולף מהר יותר משמועות על מי הילד שנשך בגן. אני רגילה שפעם בחורף אני חוטפת צינון ופעם בחורף אני חוטפת ברונכיט. זה ככה כל החיים. אבל מעולם לא חטפתי צינון בתקופת הקורונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אנשים, תבחרו בחיים ותדברו: על חברויות וקורונה
– הביאו את הנס: להפסיק לחכות, להתחיל לעשות
– דברים שלמדתי מאבא
"איך את יודעת שזה לא קורונה?" נשאלתי בקבוצה הראשונה. "נו, כי אמרו שאם זה נזלת אז זה לא קורונה". "את בטוחה שזו לא קורונה? תעשי בדיקה", כתבו לי בקבוצה השנייה. "למה שאני אעשה בדיקה, אין לי חום ואחת לכמה דקות אני בודקת ליתר ביטחון את חוש הטעם ומפרקת את עוגת השמרים שהייתה אמורה להספיק לכל השבת". אז נקטתי משנה זהירות והכרזתי על נבצרות זמנית, התכסיתי בפוך, שמתי בצל חתוך ליד הכרית (עד מתי תרופות סבתא, אני לא זוכרת את החדר שלי כל כך מסריח מאז תקופת הגמילה מההנקה והריח של הכרוב המבושל שלא עזב אותי עד לחופתה של הילדה). אבל אתה יודע ואת יודעת – שבאמא חולה מותר לגעת וגם מותר להתקרב. בניגוד לאבא, שכאשר הוא חולה, רש"י מפרש במקום "חולה חשוב כמת". אמא עדיין נחוצה כמו סלפי כשמקבלים חיסון. אני נדהמת לפעמים מרמת השאלות שאני נשאלת על ידי ילדיי, ובאיזו רצינות הן נשאלות. זה מתחיל ב"אמא, איזו שמלה ללבוש?" (שואלת הילדה בת ה־11!) ומסתיים ב"אמא, את חושבת שהגרביונים חיפושיות החדשים שלי, עם יותר חורים ממסננת פסטה, מתאימים לשמלת הקיץ הלא־הולמת את מזג האוויר בעליל?" (על ידי בת השלוש וחצי).
ודווקא חשבתי שגידלתי ילדים עצמאיים. קודם כול, אני חייבת להודות שמיתרונות התקופה (וא־לוהים, אני לא מאמינה שאני עומדת לכתוב את המשפט הבא) הם שכיף כשאין לימודים ביום שישי. האם זה בגלל שהילדים יוצאים לטייל בשביל ישראל ומכירים טוב יותר את הארץ? האם הם הולכים להעשיר את עצמם בזום מרתק על תולדות האמנות? לא. הם פשוט למדו לבשל לשבת.
זה לא היה קל. אני מהאמהות שהעדיפו שנים שלא יעזרו לי. "צאווו לי מהמטבח ותנו לי לתקתק את זה בקצב שלי". ללמד ילדים לבשל מצריך תקופת הסתגלות. לא קל לראות את הקציצות נשרפות, לטעום את העוגה שהפכו בה את הכמויות של הקמח והסוכר (יש מצב לסוכרת היריון ללא היריון), ואין דבר, אין דבר יותר שבור מלב שראה ביצה שלמה נשפכת על הגז. גם הם היו צריכים סבלנות ביחס אליי, כי אתם מתארים לעצמם שלא חסכתי מהם ביקורת ולא שפעתי במחמאות. כלומר, ניסיתי, אבל רוב הפעמים הייתה לזה רמת אמינות של "בואו הערב בשמונה יש המון מנות חיסון שצריך להיפטר מהן".
אני, ששישי היה קודש לזמן שלי עם עצמי, שמה מוזיקה ומפזזת במטבח לקצב להיטים מהניינטיז (מה הסוד של הפרגיות? בקסטריט בויז ברקע) – פתאום אני נהנית לעמוד עם הבנות ולתקתק בישולים לשבת, לראות את הגברים מתקתקים שניצלים ולדעת כי במקלי עברתי את הירדן. לקח חצי שנה ויותר של עבודה על עצמי ואיתם. וואו, זה השתלם לי כל כך.
את הקטנים אני גם מחנכת לעצמאות. צריך לדעת שכישור החיים החשוב ביותר שצריך להקנות לפעוט הוא היכולת להפעיל טלוויזיה לבדו. כמובן, יש לדאוג לפני זה לתשתית מתאימה, כלומר שהטלוויזיה תהיה מוכנה על הנטפליקס כבר מהלילה, שהרי לא באה גאולה לעולם אלא בדמות מעבר אוטומטי לפרק הבא. כך אותו תינוק רפתן שמתעקש להקיץ לפני שש בבוקר מוזמן להזחיל את עצמו לכיוון הסלון ולצפות שם במה שהוא רוצה. מגדילי הראש יכינו מבעוד מועד בקבוק או קערת קורנפלקס, ויבטיחו לעצמם שינה רציפה, או נכון יותר – שפיות, עד לשבע בבוקר לפחות.
אז מה קרה שדווקא כשאני לא מסוגלת להחזיק את הנייד ישר כדי להעלות סטורי, כולם צריכים ממני משהו? ועוד בשבת, לא תגידו "אמא, אני לא מצליחה לשנות בחזרה את השם של המשתמש בזום מ־ג'1 מלכים". אולי זו דרכם של הילדים להביע דאגה, לתת לי את ההרגשה שהם לא יכולים בלעדיי. מה שגורם לי כמובן לסלוח להם ולאהוב אותם ולרצות לעזור להם ולפנק אותם. אוי לא, אלה שינויים עמוקים מדי באופי שלי, אולי באמת יש לי קורונה.
