חיה בתי האהובה משתנה לי מול העיניים, היא גדלה, היא מתבגרת, היא הופכת לילדה קטנה, פתאום יש לה אופי ומחשבות ורצונות וחברות ותסכולים וחלומות וגעגועים ומילים, זה הכי מרגש אותי, המילים, חיה עוד לא בת ארבע, וכבר יש לה מילים, היא כבר יודעת לדבר, היא כבר יודעת להביע את עצמה, והעברית שלה יפה, וראשונית, ונקייה, ומדויקת, ומצחיקה, לפעמים אני מקשיב לה וחושב לעצמי, ככה צריך לדבר, למשל, היא אומרת, אבא אני קראתי לך עשר פעמוֹת! או שהיא אומרת, אבא שרוּף לי! או שהיא אומרת, אבא אני יותר חזקה מימֶך, חחחחח אני חולה על הילדה הזאתתתת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מילים וחלומות שיהפכו את העולם למקום רך יותר
– רוקדת טנגו עם החיים: מזל טוב אמא
– פורצי דרך: האנשים שבזכותם אנו מעט יותר תרבותיים
בקיצור, לפני כמה ימים חיה ביקשה ממני לראות סרט לפני האמבטיה, ואני אמרתי לה, בסדר בסדר, אני מרשה לך סרט, וניגשתי לטלוויזיה והדלקתי אותה, וראיתי שבדיוק משדרים בחינוכית את הדרדסים, אז מהר מהר העברתי ערוץ, כדי שחיה לא תיבהל, כי בפעם הקודמת שחיה ראתה הדרדסים, היא ממש פחדה מגרגמל ומהחתול הדביל שלו, ובכלל מכל הדרדסים הכחולים המלחיצים, זה היה נורא, היא ממש התחילה לבכות ולצרוח, אבא זה מפחיד אותי, אבא אני מפחדת, אבא זה מפחיד אותי, ואני רצתי לטלוויזיה, ושמתי לה שם משהו אחר. כל זה קרה ממש לא מזמן, לפני חודשיים בערך, לכן העברתי ערוץ.
אבל כשהעברתי ערוץ, חיה אמרה פתאום, לא, אבא, אני רוצה לראות הדרדסים, ואני אמרתי לה, מה פתאום חיה, הדרדסים זה מפחיד, את לא זוכרת, את ראית את זה וממש נבהלת מגרגמל המגעיל, את ממש ממש נבהלת ממנו, וחיה אמרה, אני רוצה דרדסים, אני רוצה דרדסים, ואני התעצבנתי ואמרתי לה, חיה אני לא מרשה דרדסים, זה מפחיד, זה לגדולים, וחיה התחילה לעשות כזה קול בכייני ואמרה, זה לא מפחיד, זה לא מפחיד, וואי אני שונא שהיא עושה את הקול הזה, אז תוך שנייה נכנעתי ואמרתי לה, אוקיי חיה אני שם לך דרדסים, אבל תקראי לי אם זה מפחיד, וחיה הפסיקה את הקול הבכייני שלה בשנייה, כי היא לא באמת בכתה, ואני החזרתי לדרדסים, והתיישבתי לידה, כדי לראות שהיא בסדר.
אוי איזה רגע זה היה, אני כבר יודע שאני לא אצליח לתאר אותו כמו שצריך, ובכל זאת אני אנסה. חיה הסתכלה על הדרדסים, ואני הסתכלתי עליה מסתכלת על הדרדסים, וכל הזמן חיכיתי שהיא תיבהל ותבכה, כמו שהיא בכתה אז, היא ממש נבהלה וזה היה מלחיץ. אבל חיה לא בכתה. היא לא בכתה, כי היא כבר לא פחדה. היא לא פחדה גם כשגרגמל והחתול המגעיל שלו תפסו את הדרדסים, היא לא פחדה גם כשאיזה דרדס דביל הפעיל פצצה, היא לא פחדה מכלום, היא פשוט ראתה את הפרק, מההתחלה ועד הסוף, כמו ילדה גדולה. ואני הסתכלתי עליה, וחשבתי לעצמי, השם ישמור, איך זה יכול להיות, איך היא לא בוכה, הרי זה מפחיד, רק לפני חודשיים היא בכתה בכי תמרורים בגלל הגרגמל הזה, אפילו אותי הוא קצת מפחיד, מה פה קורה פה, איך זה יכול להיות.
ופתאום הבנתי, אחחחח פתאום הבנתי, הבת שלי מתבגרת לי מול העיניים, הבת שלי מתחספסת, הבת שלי משתנה, הבת שלי נשחקת, פעם היא לא יכלה לשאת את גרגמל, ועכשיו היא צולחת את הקיום שלו בלי למצמץ. פעם הנפש שלה הייתה רכה ועדינה וזהירה וחשופה ונחבאת, והיום היא כבר גידלה עליה שריון אטום, שמאפשר לה לצלוח כמה פחדים. אוף אני לא מצליח להסביר את עצמי, אבל כשראיתי אותה, רואה את הדרדסים בלי לבכות, הלב שלי ממש נשבר לי בתוך הגוף. הרי החיים קשים, אי אפשר לצלוח אותם בלי להתחספס קצת, אבל לראות את חיהלה שלי מתחספסת ככה, בזמן אמת, זה היה נורא, זה היה כל כך נורא שכמעט התחלתי לבכות.
אחחחח החיים כל כך קשים וצפופים, הם מלאים בגרגמלים שבאים וחונקים את הסרעפת, גם שברון לב הוא גרגמל, וגם מכתב פיטורין הוא גרגמל, וגם לידה שקטה בחודש שישי היא גרגמל, וגם מגפה עולמית היא גרגמל, וגם פיגועים והתאבדויות וסכסוכי שכנים ודיכאונות והטרדות והתמכרויות, הם כולם גרגמלים רעים שאותם צריך לשאת. החיים כל כך צפופים וקשוחים, וכדי לצלוח אותם צריך לגדל עור אטום ומחוספס. וזה מה שקרה לחיה, זה מה שראיתי בעיניים שלה, בשפתיים החתומות שלה, בשפת הגוף שלה. היא התחספסה, גרגמל כבר לא מרגש אותה, הוא כבר לא מפחיד אותה, היא כבר לא בוכה בגללו. החיים שחקו אותה, איזה עצוב.
איזה דבר זה, להיות אבא, באמת, אף אחד לא הכין אותי למערבולות האלה, לדרמות האלה, לכעסים האלה, לתסכולים האלה, לגעגועים האלה, למחשבות האלה, לאהבה הספציפית הזאת שבוערת בי כל הזמן, לא הייתי מוכן לזה, לא הייתי מוכן לכלום, וגם לרגע ההוא, על הספה מול הדרדסים, לא הייתי מוכן. פתאום חשבתי על זה, שאת החלק הראשון של החיים שלנו אנחנו מקדישים כדי לגדל על עצמנו עור מחוספס שיגן עלינו מהחיים האלה, מכל הייסורים והביזיונות, מכל הגרגמלים הרעים, ואת החלק השני של החיים שלנו אנחנו מקדישים לניסיונות נואשים לבקע קצת את העור הרע הזה, לקלף את כל השריונים הקשיחים והקליפות האטומות, כדי שנוכל לבכות שוב מגרגמל, ולו פעם אחת, כדי שנוכל שוב להרגיש את החיים. איי איי איי, איזה עצוב.
