רק גמרא. בישיבות חרדיות לומדים רק גמרא. אני לא חושב שאני מחדש משהו. יש מסכת שנקבעת בתחילת השנה ומתוכה לומדים בסדר א׳ סוגיות בעיון, מעמיקים בהן וטוחנים אותן עד דק עם ראשונים, אחרונים, פלפולים וסברות; בסדר שני לומדים פרק אחר מאותה מסכת בשיטת הגפ״ת: גמרא, (פירוש) רש״י ותוספות; ובסדר שלישי, בערב, לומדים פרק נוסף בעיון לייט, מין דרך אמצע כזו בין הלימוד האינטנסיבי של הבוקר ללימוד הקליל יחסית של הצהריים. ככה, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, חודש בחודשו, חורף וקיץ ואלול.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
30 שנה למלחמת המפרץ: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון נפתח
הטעות הגדולה של נפתלי בנט
הקרב על קרדיט לחיסונים: זו לא ביקורת, זו שנאה
כמובן חוץ מסדרי הלימוד ישנן תפילות, ארוחות, הפסקות וחצי שעה יומית מנומנמת שנקראת סדר מוסר והיא סיפור בפני עצמו. האמת היא שאני לא ממש יודע אם יש לי משהו נחרץ לומר על סדר היום הישיבתי הזה ועל הרלוונטיות שלו כיום. ליתר דיוק, מי אני בכלל שאביע את דעתי על סדר היום הישיבתי הזה המקובל מדורי דורות מאז היווסדה של ישיבת וולוז'ין, אם הישיבות. מה שכן, כשהייתי בחור בשנה הראשונה בישיבה גדולה, עם כל הריגוש של ההתחלה מחד, ועם הפרופיל הנמוך שעליו הייתי צריך לשמור בתור צעיר שעוד לא ליקק את הדבש מהאותיות מאידך, חשקה נפשי בוקר אחד ללמוד נ״ך.
יש רגעי חסד תמימים כאלה. יש ימים שהנשמה רוצה יותר, בקרים טובים כאלה שבהם כל מרחבי ארון הספרים היהודי נראים לפתע פתוחים ונוחים להיכבש, ימי אהבה של התעלות רוחנית. ומה ראוי יותר מאשר קביעת לימוד מעמיק בספר הספרים?
הרגשתי שעם כל הלומדעס בסוגיית שליחות בקידושין, העיקר עדיין חסר אצלי. הבנתי שאם אני רוצה לעלות ולהתגדל ולצמוח לדמות תורנית בעלת השפעה, אני מוכרח לסגור כמה שיותר מהר את הפינה הזנוחה הזו של הנ״ך. לא למדתי נ״ך בחיים וזה נראה לי כמו הדבר הכי הזוי בעולם. ממש מחשבות כפירה מזרוחניקיות התנגבו אליי פתאום: מהרש״א וקצות החושן כן, ונ״ך לא? אז אספתי את כל ההתלהבות הזו שאפפה אותי ולקחתי בהפסקת צהריים אוטובוס לגאולה, שם באחת מחנויות ספרי הקודש קניתי לעצמי את ההוצאה הכי יפה ומאירת עיניים של ספר יהושע. עם הכי הרבה פירושים, עם דף צהוב כמו שאני אוהב ועם כריכה לא קיטשית מדי. ספר כזה שעושה חשק ללמוד בו ולסיים אותו ולקנות כמה שיותר מהר את הבא אחריו בסט. אחר כך הלכתי לאכול שני משולשים בפיצה אורי וחזרתי לישיבה עשר דקות לפני תחילת סדר ב׳.
יש ימים שהנשמה רוצה יותר, בקרים טובים כאלה שבהם כל מרחבי ארון הספרים היהודי נראים לפתע פתוחים ונוחים להיכבש
תליתי את הכובע והחליפה ונכנסתי לבית המדרש כשמתחת לבית השחי שלי ספר נביא דנדש. ישבתי במקומי הקבוע, פתחתי את הגמרא וחיכיתי לחברותא שלי. אחרי רבע שעה שהוא לא הופיע, הוצאתי מתחת לגמרא את ספר יהושע החדש שלי ופתחתי אותו בפרק הראשון, מתענג על הסאונד הנדיר של הכריכה שנפתחת לרווחה בפעם הראשונה ועל הריח המוזר והטוב של הדפוס. הספקתי לקרוא את הפסוקים של ההתחלה ואפילו להציץ קצת במפרשים, אבל אז, המשגיח, שבדרך כלל היה מפטרל בין הספסלים בתחילת הסדר כדי לבדוק מי חסר, עצר לידי, הסתכל על ספר הנביא הפתוח על הגמרא שלי ובלי להניד עפעף, הושיט יד, סגר לי אותו ואמר בשקט ובחומרה, לא עכשיו.
הייתי בחור ממושמע ולא מתחכם. השפלתי מבט והחבאתי את הנביא מתחת לגמרא עד לסוף הסדר. אחרי כמה ימים נתקלתי במשגיח באמצע המסדרון והרגשתי שזו הזדמנות טובה לפתור איתו את עניין הנביא. מילא הייתי קורא קפקא על הגמרא באמצע הבית־מדרש, אבל נביא? לא הסתדר לי. הרי תורה היא וללמוד אני צריך. המשגיח לא התרגש מהשאלה שלי וענה בקצרה, בסדרים לומדים גמרא לא נביא. ואני, כמו ילד טיפש, לא הרפיתי ושאלתי אותו, אבל הרב, אם בכל הסדרים לומדים רק גמרא מתי אני אספיק ללמוד גם נביא והלכה ושניים מקרא ואת כל אוצר הספרים העצום הזה?
המשגיח לא התרגש גם מהשאלה הזו וענה בקרירות: בחור רציני באמת ימצא זמן ללמוד כל דבר. גם נביא.
זו הייתה תשובה ניצחת שלו. כזו שפשוט סותמת לך את הפה. באותו רגע הרגשתי הבחור הכי לא רציני בישיבה. הכי לא ראוי. יכול מאוד להיות שהייתי רגיש מדי ואולי לא הייתי צריך לקחת את התשובה הנוראית שלו כל כך אישית, אבל מה שבטוח הוא שאת ספר יהושע לא פתחתי מאז, גם שנים אחר כך, עד לא מזמן. כנראה סוף־סוף הפכתי לבחור רציני באמת.
