כשהייתי נער חלמתי להיות רובין ויליאמס. לא השחקן, הדמות. השילוב של הומור ורגישות בדמות הרופא שובר מוסכמות ב"פאטץ' אדאמס", המרץ והכריזמה שלו כשדרן צבאי שמרים את המורל של אלפי חיילים ב"בוקר טוב וייטנאם", המסירות הטוטאליות שלו כאומנת ב"גברת דאוטפייר". כל אלו גרמו לי להתאהב ברובין ויליאמס. אבל במיוחד הילכה עליי קסם דמות המורה הכריזמטי עם העיניים הנוצצות שגילם ב"ללכת שבי אחריו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא לצנזר, כן למסגר: צפייה עם ילדים, אבל קצת אחרת
– התשוקה אל הסוד היא מהות האסקפיזם
– 30 שנה למלחמת המפרץ: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון נפתח
לא מעט סרטים עוסקים באותו קו עלילה של מורה שנכנס לכיתה של תלמידים שלא מעוניינים בכלום, ומצליח תוך שתיים־שלוש סצנות לכבוש את ליבם. ב"ללכת שבי אחריו" היה זה המורה החדש לספרות שנוגע בליבם של חבורת בני עשירים משועממים, כשהוא גורם להם לקרוע את ספרי הלימוד שלהם ומפתה אותם להסתכל על העולם אחרת בעזרת עמידה על שולחנות וציטוט פתגמים בלטינית; ב"סיכון מחושב" הייתה זו מישל פייפר שמדגימה כמה תרגילי היאבקות שלמדה בחיל הנחתים וכך היא לוכדת את תשומת הלב של נערים בסיכון ומושכת אותם לעיון משווה בשירי בוב דילן ודילן תומאס. אפשר להמשיך למנות אותם, מכסת המילים שלי תכלה והם לא יכלו, את גיבורי "כשהנערים שרים", "בין הקירות" ועוד אינספור מסחטות של דמעות ודולרים שסובבות סביב אותה נקודה בדיוק. כולן הציגו את הקסם שיכול לקרות גם לתלמידים האטומים ביותר אם רק ייכנס לכיתה מורה עם אמונה באדם ותשוקה לחולל שינוי. ואני רציתי, כל כך רציתי, להיות המורה הזה.
"אחד על אחד", הסדרה החדשה של כאן, עוסקת לכאורה באותו נושא. שוב היא מביאה אל המסך דמות של מורה שנתקל בחומה בצורה של תלמידים משועממים ומיואשים. אבל היא שואלת שאלה חדשה, שאלה שהוליווד לא העזה לשאול: מה עושה מורה שלא מאוהב במקצוע שלו? שלא קם כל בוקר עם תחושת שליחות? מורה שלו עצמו לא לגמרי ברור למה הוא ממשיך ללמד? או במילים אחרות: מה עושה מורה שלא קוראים לו רובין ויליאמס?
ומוטי, המורה (שאותו מגלם תומר קאפון בצורה רגישה ונוגעת), הוא חד־משמעית לא רובין ויליאמס. במקביל לשיעורים הפרטיים ולמשרת ההוראה החלקית הוא מחלטר גם בבית קפה בינוני, ולא נראה שהוא מבחין כל כך בין העבודות. הוא לא חווה את התפקיד שלו ככזה שיש בו שליחות או שאר־רוח. על לוחות המודעות הוא מציע שיעורים ב"מקצועות רבי מלל", בלי להתיימר אפילו לכנות אותם "עיוניים" או "הומניים". כי הוא עצמו מרגיש שכל מה שיש לו לתת זה הרבה מלל, מלל שהוא ממשיך ללמד גם אם לא לגמרי ברור לו למה. לאורך הסדרה הוא לא מביע אפילו פעם אחת איזשהו עניין במשהו שהוא מלמד (מלבד האמירה הכללית "אני אוהב תנ"ך", שנתקלת בשאלה אם זה אומר שהוא גם צם ביום כיפור. "לפעמים", הוא עונה).
הסיפור של מוטי הוא מאוד לא הוליוודי. משהו בקצב של הסדרה הרבה יותר עדין, אפילו קצת איטי. כאילו היא עצמה קצת לא סגורה למה בעצם היא כאן. אבל נדמה לי שבסופו של דבר, עבור רובנו, זו סיטואציה הרבה יותר אמיתית. כי רובנו, במשך רוב הזמן, הרבה יותר מוטי מאשר רובין ויליאמס. "אחד על אחד" רואה אותנו, ומציעה פתרונות פחות דרמטיים אבל קצת יותר ריאליים. היא מציעה תחושה של מחויבות, בשל עצם העובדה שהתחייבנו, גם במקום שאין בו סיפוק או שליחות (כפי שמהדהדת גם מערכת היחסים של מוטי עם אביו, שיש בה הרבה מחויבות אפורה, מתסכלת, גם כשעדיין אין בה גרם של סיפוק). היא מזמינה אותנו להגדיר מחדש מהו הישג, גם כאשר זה רק עצם העובדה שממשיכים להגיע גם לשיעור הבא. היא מציעה מבט מנחם גם על ניסיונות שכשלו כישלון מוחץ, כזה שאין בסופו גאולה.
אז בניגוד לרובין ויליאמס, מי שיצפה בתסכוליו החוזרים של מוטי, ובביזיונות שהוא סופג, לא בדיוק ירוץ למכללה לחינוך. אבל עבורנו, שלמדנו כבר ש"סיכון מחושב" הוא רק סרט, יהיה זה מוטי, ולא מישל פייפר, שיביט בנו במבט מבין ואוהד, ויכין לנו הפוך קטן בלי סוכר בדרך ליום העבודה הבא.
