בעקבות פרישת אבי ניסנקורן מכחול לבן התמנה שר הביטחון בני גנץ גם לשר המשפטים. גנץ, שנשאר כמעט בלי תומכים בציבור, אחרי שרבים מחברי סיעתו נטשו אותו והשאירו אותו נטול שותפים פוליטיים, הפך לאחראי לשתי המערכות בעלות העוצמה הגדולה ביותר בישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הוכחה לכישלון המערב": נשיא איראן מגיב למהומות בוושינגטון
– דעה: התנהלות הפרקליטות בתיקי נתניהו מעלה דאגה עמוקה
– תקלה בחיסון: מאות חוסנו במחט לא מתאימה
אבל אל דאגה, האבסורד הזה חסר משמעות. בפועל דבר לא השתנה, מפני שגנץ, כמו ניסנקורן, הוא כל דבר מלבד שר המשפטים. הוא דובר המשרד, הלוביסט של המשרד, מתקצב המשרד, הכול – חוץ מהמנהל שלו. הוא הבהיר זאת היטב בטקס כניסתו לתפקיד, שבו הדגיש את מחויבותו "לשמירה על הדמוקרטיה ועל מערכת המשפט בישראל… רצינו לשמור על השומרים ולכן היה לי כל כך חשוב להחזיק במשרד הזה במהלך החודשים שחלפו".
כן, גנץ אמר שהוא רוצה "לשמור על השומרים" – תוך שיבוש גרוטסקי של משמעות המשפט, עד כדי היפוכו הגמור. השאלה "מי ישמור על השומרים" נוגעת לסוגיה משטרית מורכבת: מי יפקח על אלה שמתוקף תפקידם הם מרובי כוח וסמכות. בנוסחה זה השאלה מגיעה מהסאטיריקן הרומאי יובנאליס בהקשר אחר לגמרי, אבל היא משקפת שאלה רומאית בוערת: מה עושים עם המשמר הפרטוריאני, כוח העילית שאבטח את הקיסרים, שהפך עם הזמן והעוצמה שצבר לממליכם.
סוגיית הפיקוח על השומרים הטרידה הוגים ומנהיגים רבים עם הקמת המשטרים הדמוקרטיים הייצוגיים. מדובר בשאלת יסוד של הדמוקרטיה המודרנית, שפתרונה עובר דרך ביזור הכוח השלטוני והפרדת הרשויות. הפרדת הרשויות האמורה נוגעת כמובן לרשויות האמיתיות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. הן אלה שאמורות לשמור זו על זו ולהגביל אחת את רעותה. התביעה והייעוץ הממשלתי הם חלק מהרשות המבצעת, איש לא חשב שהם רשות רביעית עם אוטונומיה וסמכות משל עצמם.
אבל אצל גנץ הכול הפוך. "לשמור על השומרים" משמעו להגן על מערכת המשפט – מרובת הסמכויות לאינסוף ונטולת הפיקוח – מפני ביקורת, תיקון ורפורמה. במשפטית ישראלית צחה קוראים להרס השלטון הדמוקרטי הזה "דמוקרטיה מהותית", שבה כך מתברר, תפקיד הפוליטיקאים הוא לדאוג שאיש לא יפריע ל"שומרים" להפוך את עצמם לרשות־על. ואלה לא רק הפקידים המשפטיים. כפי שאמר שר החקלאות מכחול לבן אלון שוסטר, בריאיון לריקי ממן ב"יומן" לפני שבועיים: "שר רציני חותם על מה שנותנים לו". הפוליטיקאים כאן כדי לתת את המפתחות לעובדי המדינה.
למנדלבליט ולפרקליטות אין כמובן ממה לדאוג. גנץ הבהיר להם היטב שהוא ומפלגתו יתפקדו כמשמר הפרטוריאני של הקיסר האמיתי – מערכת המשפט
"לא אסכים שאף אחד יפגע במערכת המשפט", הצהיר גנץ במשרדו החדש, "ובטח לא אוכל להסכים שמי שמעורב בכתבי אישום ונאשם בפלילים – יעסוק בנושאים המשפטיים". לכאורה אמירה רגילה, אבל אפשר לחשוד שיש כאן סאבטקסט. הרי מעל ראשו שלו תלויה עננת פרשת הממד החמישי, והוא בוודאי זוכר שכאשר לתפקיד שר המשפטים התמנה ניסנקורן, שנבדק בחשד לעבירות מתקופת הבחירות להסתדרות, מנדלבליט סגר לו את התיק. שמא הוא מקווה ליחס דומה? לשומרי השומרים פתרונות.
"פטור מהותי"
הנחמה שסיפק גנץ למשרד הגיעה בשעה נדרשת. בעקבות החלטת בית המשפט לחייב את התביעה להעביר פרטים רבים להגנה, נחשפו השבוע חורים נוספים רבים בתיקי נתניהו.
כך, רשימת ההוכחות למה שהתחיל כ"סיקור חיובי" והפך ל"היענות חריגה", העלתה שורה שגרתית למדי של בקשות סיקור, בממוצע בקשה בכל שלושה־ארבעה ימים. חלק מהבקשות לא נענה, כמעט כולן לא הגיעו בכלל מנתניהו, ובעיקר אין בהן משהו מסעיר מלבד רכילות. פתחו יומן של דובר של פוליטיקאי ותמצאו, בשקלול הבדלי סיקור ומעמד, כלי תקשורת שזוכים לבקשות כאלה, עם לא פחות "היענות".
בית המשפט גם הורה להעביר להגנה את אישורי היועמ"ש לפתיחה בחקירת ראש הממשלה, כנדרש בחוק יסוד הממשלה. והנה, מתברר שאין אישור כזה, אלא רק אמירות בעל פה בישיבות. איפה בשירות המדינה אפשר לעבוד בלי אישורים ממוסמכים? הרי המסמך הפורמלי מבהיר את הכוונה וההנחיה המדויקות, שבישיבה דינמית יכולות להתפרש באופנים שונים, ולעיתים קרובות כלל אינן מתועדות כהלכה.
לא מדובר כאן רק במנדלבליט. איך יכול להיות שפרקליטים בכירים הסכימו לחקור בלי שהיועמ"ש יוציא אישור כתוב? הרי כל בכיר בשירות המדינה יודע שכל החלטה משמעותית דורשת אישור פורמלי, אחרת הוא מסתבך עם המערכת המשפטית. אבל זו עושה מה שהיא רוצה.
וזה עוד לא הכול. בית המשפט, מתוך ידיעה שיש אישורים בעל פה, הורה "למסור להגנה את האישורים, בפורמט הקיים לגבי כל אחד מהם". במילים אחרות, אם הפורמט הוא בעל פה, יש למסור את הפרוטוקול המתעד את האישור המדויק.
אבל את התביעה, מתברר, גם צו בית משפט לא מחייב. במקום פרוטוקולים היא העבירה רשימת תאריכים, בתוספת עבודה סמינריונית פלפלנית על כך שאין הכרח באישור כתוב ושלל דיונים אחרים. בכל מקרה אחר היו אומרים שצו בית המשפט הופר, ושגם בזכוכית מגדלת לא תמצאו כאן תום לב. אבל "שומרי הסף" פטורים כנראה מצווים, חוקים ותום לב. מדובר כנראה ב"פטור מהותי", העולה בקנה אחד עם "ערכי היסוד של השיטה".
מטריד מאוד שבעיני ראשי מערכת התביעה תקין לפתוח חקירת ראש ממשלה בהסכמות בעל פה בישיבה סגורה. האישור הכתוב והרשמי, שנועד בין השאר להגביל את כוחם של החוקרים, חסר משמעות בעיניהם. למערכת שכזו אין שום עניין בזכויות או בשלטון החוק. כל הדיבורים הללו הם מהשפה ולחוץ. בפועל הם סוגרים הכול בעל פה, בלי מסמכים רשמיים, ואז הם טוענים שלהגנה ולציבור אין בכלל זכות לדעת את הפרטים, כי מדובר בישיבה פנימית. כך נראה שיכרון כוח בלתי מפוקח והרס שלטון החוק.
בתשובתו לגנץ בטקס החגיגי אמר מנדלבליט: "עובדי המשרד – מצוינים. עובדי מדינה שמשרתים בנאמנות את הממשלה, כל ממשלה… לא יסיטו אותנו מדרך המשפט והצדק, ואני משוכנע שיחד איתך נשמור על עצמאות מערכת המשפט ועל חוסנה". בלי משים, מנדלבליט מציג את המטרה האמיתית: לזכות במעמד רשות־על בעבור אותם "עובדים מצוינים", שנכשלים בתיקי נתניהו שוב ושוב מבחינה מקצועית, משפטית, והשבוע – ולא לראשונה – גם אתית.
למנדלבליט ולפרקליטות אין כמובן ממה לדאוג. גנץ הבהיר להם היטב, במופע חנופה שגרתי, שהוא ומפלגתו יתפקדו כמשמר הפרטוריאני של הקיסר האמיתי – מערכת המשפט, שדברי ההיסטוריון הרומאי הדגול טאקיטוס מתארים היטב את התנהלותה: "עזה תאוות השלטון מכל יתר המאוויים".
