אחד המשלים האהובים עליי הוא המשל על הנער שצעק "זאב! זאב!". המשל המיוחס לאַיְזוֹפּוֹס, שהוא ה"פוס" השני האהוב עליי אחרי סיזיפוס, המשל המפורסם מתאר את הנער הרועה שהטריד את מנוחת אנשי הכפר שלו שוב ושוב בקריאות "זאב זאב", עד שכשאשכרה הגיע זאב – ואני מדבר על זאב מפחיד עם שיניים, לא אלקין – אנשי הכפר כבר לא באו לעזור לו, והנער איבד את צאנו. יש לא מעט שימושים יומיומיים במשל הנפלא הזה, אך נדמה לי שאלופת העולם בקריאות "זאב זאב" היא התקשורת הישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מכת כינים: ככה סוגרים שנה חצופה
– חזר עם תשובה: כך הפך העולל לסרוג
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
הוויכוח העיקרי שהתחולל השבוע לפני שהכריזו על הסגר השלישי (או הרביעי? מי סופר) עסק בשאלה מי אחראי לחגיגת החיסונים המופלאה המתרחשת לנגד עינינו. פרשנים ואנשי ציבור ממחנה "רק לא ביבי" מסבירים לנו איך קופות החולים, האחיות, מדעני פייזר ואנשי משרד הבריאות אחראים כולם להצלחה המדהימה הזאת. בכיף אפשר לתת קרדיט לכמה שיותר אנשים, וחשוב להחמיא גם לנפשות הפועלות שלא נהנות מיחסי ציבור, אבל הפרשנים שמסבירים לנו עכשיו בידענות ובביטחון איך המערכת הישראלית המשוכללת אחראית להצלחה, ולא חס וחלילה מישהו שם למעלה בשמיים או בהנהגה, הם בדיוק האנשים שרק לפני חודש וחצי פסקו בידענות ובביטחון שאין לישראל שום סיכוי להיות בין המדינות הראשונות שיזכו לחסן את אזרחיהן.
אמנון אברמוביץ' פסק בביטחון ובמילים אלה ממש, רק לפני חודש וחצי, כך: "והרי אנחנו יודעים, והיום כבר ברור, שייקח לפחות חודשיים עד שמנהל התרופות האמריקני יאשר את זה, לאחר מכן השאלה מה קצב הייצור, לאחר מכן מדינות צפון אמריקה ואירופה קודמות לנו, ואנחנו אמורים לקבל, ללא התחייבות ברורה, לקבל ארבעה מיליון חיסונים עד סוף 2021, כלומר עוד 13 חודשים וחצי מהיום".
מי שיצפה בקטע הזה יזהה אדם חמוש בביטחון ובפסקנות מעוררי קנאה, אבל הוא לא לבד. אלדד יניב, מכוכבי הטלוויזיה המובילים במחנה "רק לא ביבי", כתב במילים אלה ממש ב־16 בנובמבר: "זה היה ברור שנתניהו שקרן ונוכל כרגיל, רק שעכשיו האמת חשובה ועיתונאים רודפים אחריה וחושפים את השקרים של ביבי ומיד. אין חיסונים, ולא יהיו לפחות עד קיץ 2021. בתחילת 2021 יהיו חיסונים רק לבלפור ולחלק מהביביסטים".
התקשורת הישראלית חורגת מקריאות "זאב זאב" קלאסיות. במשל המפורסם הנער משלם על קריאות השווא שלו ומאבד את העדר, אך התקשורת הישראלית יכולה להמשיך לצעוק "זאב זאב" ולא לאבד דבר, אולי מלבד אמון הציבור. אבל ממתי אמון הציבור מעניין מישהו כשזה לא האמון בפוליטיקאים?
המטוש הקל
העניין גדול יותר. לולא הייתי עצלן, היה לי כוח לעשות סוף־סוף את העבודות הסמינריוניות החסרות לי להשלמת התואר הראשון בתקשורת, ואז הייתי מקדיש אחת מהן לשאלה המרכזית: "מדוע התקשורת הישראלית מפחדת כל כך מקצת תקווה". לאורך כל המשבר הזה, החמור והמכעיס, שיש בו צעדים מטריפי דעת וטוב שמסקרים אותם, יש דבר אחד שהתקשורת הישראלית נלחמת בו ללא מורא ועם המון משוא פנים, וזאת התקווה שמשהו כאן אשכרה יעבוד כמו שצריך.
זה התחיל במכונות ההנשמה. זוכרים אותן? הזהירו אותנו שאו־טו־טו הן נגמרות ואנחנו עומדים להיחנק בחניון של בית החולים. אחר כך נקבע שמערכת הבריאות הולכת לקרוס עלינו, ואחרי שגילינו שהיא לא קורסת עברנו לכלכלה המתרסקת, שאכן נפגעה קשה, אין להכחיש, אבל לא יותר ואולי קצת פחות מכלכלות דומות אחרות בעולם.
ואז הגיעו החיסונים וקריאות ה"זאב זאב" השתנו אחת לשבוע. בהתחלה דווח שאינספור אנשים לא מתכוונים להתחסן. סקרי טלפון של 500 אנשים, שחלקם מנתקים ברגע שהם שומעים את המילה סקר, גרמו להופעתם של פרצופי מגישים חמורי סבר שהביעו חשש מחוסר האמון של הישראלים ומהפחד שלהם מהחומר המסתורי בבקבוקון. מיד אחר כך עברו להלין על המחיר של החיסונים, וכשגם הזאב הזה חלף עברו לעומס המטורף על מוקדי החיסון ועל כך שאנשים שלא בקבוצות הסיכון זוללים לרוב אוכלוסיית הסיכון את החיסונים.
בדרך עברנו גם את משבר המטושים, ולמה אנחנו לא כמו גרמניה, וברור שאנחנו לא כמו גרמניה כי אנחנו מדינת אי, אבל גם בריטניה מדינת אי, אבל מה זה חשוב בכלל מדינת אי, ולמה לא פותחים את המסחר ולמה סוגרים את מערכת החינוך ולמה לא סוגרים את מערכת החינוך.
כל פרשני השקר
כולם יודעים הכול. כל ארנב זאב, כל שועל דב, כל פרשן טיגריס. עכשיו, שלא תטעו, רבות מהסוגיות ראויות לדיון, אבל לפעמים אפשר להוסיף ל"זאב זאב" איזה סימן שאלה קטן בסוף, או ספק, או קצת הססנות, מה ביקשתי.
אני לא אומר חלילה שהתקשורת לא עושה את עבודתה. למשל, טוב שהיא מדברת על חוסר אכיפה; חבל שהיא נזכרת בזה רק כשהבלתי נאכפים חובשים שטריימל ולא כאפייה. אבל התקשורת בישאל הפכה לכזאת שצועקת "זאב זאב" כל כך הרבה, שכמו במשל המפורסם אין לנו כוח להקשיב כשבאמת נושך אותנו אחד.
זוכרים למשל את הפרשנויות המלומדות על כך שנתניהו חותר ל"עימות ביטחוני גדול בקיץ" שיעזור לו בבחירות? זוכרים את איומי הצונמי המדיני הנורא שהתרוצצו פה במשך שנים? זוכרים את הפרשנים שסיפרו לנו שאם השגרירות האמריקנית תעבור לירושלים המזרח התיכון יתפוצץ ורסיסים יפלו לנו על הראש? זוכרים שאיימו עלינו שטראמפ יהיה גרוע מאובמה ואנחנו עוד נתגעגע? זוכרים שסיפרו לנו ששום מדינה מוסלמית לא תחתום איתנו על הסכם עד שנוותר על יהודה ושומרון, וגם על הגליל אם אפשר?
כל כך הרבה זאבים עברו פה בשנים האחרונות. אבל לא היה אפילו פרשן אחד שאיבד את עבודתו כי שחרר לעברנו יותר מדי זאבים שלא הגיעו. אין עוד מקצוע בעולם שבו תטעה כל כך הרבה פעמים והמעמד שלך רק יעלה. אז אני לא אומר שאסור להלחיץ מדי פעם, אבל באמת, אם התקשורת רק תעשה את זה בקצת יותר צניעות, בטיפה פחות ביטחון, ואם אפשר בטיפונת פחות פסקנות – יש מצב שניקח אתכם ברצינות בזאב הבא, כשהוא יגיע באמת.
