בזמן שרוב תושבי כדור הארץ מלקקים את פצעי הנזקים הכלכליים שהביאה איתה המגפה, 500 עשירי העולם הוסיפו בשנה שחלפה 1.8 טריליון דולר להונם. על פי מדד המיליארדרים של "בלומברג", נכסיהם זינקו ב־31% תוך שנה, לסכום מצרפי של יותר מ־7.6 טריליון דולר – נתון שמבטא את העלייה השנתית החדה ביותר מאז שהמדד הזה נוסד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
– דעה: הסדרה "לבנון": תיראו מופתעים, שוב ישראל אשמה
– המכשול של נתניהו: מדוע סירבה ש"ס לחתום עם הליכוד?
בשעה שאוכלוסיית העולם התמודדה עם השלכות המשבר הכלכלי החמור ביותר זה עשרות שנים, יש גם כאלה שעשו הרבה כסף. את הדיכוטומיה הזו ראינו לאורך השנה במדדי הבורסות בעולם ובעיקר בארה"ב, שלא פעם היה נראה כאילו הם קיימים בפלנטה אחרת. הזינוק במדדים הללו הגדיל את נכסיהם של אותם עשירים, כמו גם של משקיעים רבים נוספים. המצב הזה מגדיל כמובן את הפערים הכלכליים, ובמציאות כזו חוזרת ועולה הדרישה להגדיל את הגבייה מהעשירים, לטובת הכלל.
ארגנטינה למשל, שגם כך שקועה עד צוואר בבעיות כלכליות זה שנים, חוקקה כבר בתחילת דצמבר הוראת שעה שלפיה תחול חובת מס של 2% על בעלי הון של 200 מיליון פזו (כ־2.4 מיליון דולר). המדינה הדרום־אמריקנית לא לבד. הצעות מסוג הזה עולות במדינות רבות, בהן בריטניה, גרמניה וכמובן גם בארה"ב.
בשנת 2017 הוביל הנשיא טראמפ רפורמה גדולה במיסוי, שכללה בין היתר הורדת מס חברות בשיעור חד, והעלאת הרף לתשלום מס ירושה. במסגרת הרפורמה הוכפל הסכום שמותר לעשירים להעביר ליורשיהם מבלי שייאלצו לשלם מיסי ירושה ומתנות. ההנחה היא כי הממשל החדש של ביידן צפוי לבצע שינויים בכיוון ההפוך.
הדרישה הזו, שהולכת ומתפשטת בעולם, עולה גם אצלנו. אף שיש לנו עוד בחירות לעבור, ועד אז כנראה לא יתקבלו החלטות, עם גירעון של כ־150 מיליארד שקל, די ברור שהמהלכים למילוי הקופה הציבורית יכללו גם גזרות של העלאת מיסים. ואם מעלים, למה לא להתמקד בעשירים?
הדילמה שמלווה החלטות כאלה מוכרת וידועה: האם הכבדת מס על העשירים תביא באמת להגדלת הגבייה, או שדווקא ההפך יקרה? האם מדיניות מס "ידידותית" לעשירים תסייע לעושר לחלחל כלפי מטה, לכלל הציבור, או דווקא תשאיר אותו רחוק מהם? בסוגיה הזו רבו הוויכוחים בין הכלכלנים, ולא נדון בה כאן.
ובכל זאת, מנגנון המיסים הוא כלי הקיים בידי המדינה ומשמש גם, יש שיאמרו בעיקר, לחלוקה מחדש של העושר. תכלס, רבים מבעלי ההון עשו את עושרם גם בזכות המדינה (מתן תשתיות, הכשרה, מדיניות מס מקלה ועוד). המציאות שנקלענו אליה מחייבת את בעלי ההון לתת כתף, או יותר נכון, המחוקקים שלנו יידרשו "לשכנע" אותם לעשות זאת, תוך התגברות על מאמצי השתדלנות והלחצים הצפויים מצידם.
המציאות מחייבת את בעלי ההון לתת כתף, או יותר נכון, המחוקקים שלנו יידרשו "לשכנע" אותם לעשות זאת, תוך התגברות על מאמצי השתדלנות והלחצים
מלבד מס החברות, מס הירושה או מיסוי דיבידנדים – שדורשים ליבון מעמיק (מהסיבות שמנינו קודם), הנה כמה דוגמאות אחרות: בישראל קיים כבר משנת 2013 מס יסף, שיש המכנים אותו "מס עשירים", אם כי הוא בשיעור זניח יחסית. נכון להיום כל מי שהכנסתו השנתית עולה על 651 אלף שקל (כ־54 אלף שקל בחודש), מחויב במס יסף של 3% על כל שקל מעבר לסכום הזה. כך למשל מי שהכנסתו השנתית היא 700 אלף שקל, ישלם מס יסף של כ־1,450 שקל. מן הראוי, אפילו כהוראת שעה, להגדיל את המס, ובשיעור גבוה יותר לאלו שהכנסותיהם עולות למשל על 800 אלף שקל.
אפשרות נוספת היא העלאת המיסוי על מוצרי יוקרה – מכוניות מסוגים מסוימים, יאכטות, נכסים, אביזרים, מכשירים ייחודיים וכדומה. מיסוי כזה הונהג בשנת 2013 וראוי לשקול את הגדלתו. אגב, נתוני יבואני הרכב מלמדים כי למרות הירידה במכירת כלי רכב בשנה שחלפה, שוק רכבי היוקרה הפגין חסינות יחסית. מגמה זו צפויה להימשך, וזאת בהחלט הזדמנות לגבייה. העניין הוא לא לפגוע בך כי אתה עשיר, אלא למסות אותך קצת יותר אם אתה צורך מוצרי יוקרה. לא יקרה כלום לאותם רוכשים אם הם ישלמו עוד כמה אחוזים לטובת המדינה ואזרחיה.
