הסיפור שלנו מתחיל עם איציו הרציג, פעיל ציוני וניצול שואה מרומניה שעלה לישראל ב-1946 באוניית מעפילים בשם "כנסת ישראל" (מבלי לדמיין כלל שבעתיד יזכה לכהן כחבר בכנסת ישראל). הוא גורש למחנה מעצר בקפריסין ואחרי שחרורו הגיע, יחד עם חבריו לתנועת "הנוער הציוני", למושבה הטמפלרית הנטושה ולדהיים שבעמק יזרעאל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פתאום אני רוצה הביתה: החיבור הרגשי לארץ ישראל
– אני עוד חי: המוטו של עם ישראל
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
על חורבות המושבה הוקם הקיבוץ נווה יער שהפך תוך זמן קצר למושב "אלוני אבא". אלוני – בגלל עצי האלון הרבים שצומחים באזור, אבא – לזכרו של אבא ברדיצ'ב, חבר התנועה שנרצח במחנה הריכוז מאוטהאוזן. שם עיברת איציו הרציג את שמו ליצחק ארצי ושם גם נולדו לו ילדיו נאווה ושלמה, הלא הוא שלמה ארצי. כשהיה שלמה בן שנתיים עזבו יצחק ארצי ומשפחתו את המושב ועברו לגור בתל אביב כדי שיוכל להתמקד בעשייה הציבורית והפוליטית שלו. הוא אומנם לא זוכר דבר מאלוני אבא, אבל לשלמה ארצי נשארה זיקה עמוקה למקום לידתו.
ב-1971 יצא אלבומו השני של שלמה ארצי "על אנשים", בו התגלו לראשונה כישרונות הכתיבה וההלחנה שלו שעד אז נודע בעיקר כזמר. אחד השירים המפורסמים באלבום מדבר על החוויה של שלמה ארצי הבוגר שמבקר את עצי האלון שבצילם נולד.
"בגן העצים המתקלפים, אשר היו צילי בימי ילדות
כבר נשברו הענפים, כן נשברו הענפים.
פרחי הבר צומחים בין העצים, שעליהם נעלמים.
כבר נשברו הענפים, כן נשברו הענפים.
בגן העדן של ילדות אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף היום אני אורח"
(מילים ולחן: שלמה ארצי)
בדרך כלל מילות שיר שהתפרסם נשארות ללא שינוי גם ברבות השנים והביצועים, אבל לעיתים נדירות בוחר זמר לשנות אותן. בביצוע חדש שהוציא 29 שנים אחרי המקור, עשה ארצי שינוי בשיר "נוף ילדות".
"בגן העצים המתקלפים, אשר היו צילי בימי ילדות
כבר נשברו הענפים, קפצה זקנה פתאום.
אני הולך ואת איתי והם כולם נעלמים
קפצה זקנה פתאום. איזה יום היום?"
הקהל בהופעות של שלמה התרגל לצרוח בהתלהבות את השורה "איזה יום היום" ולא שם לב לעוצמת הכאב והגעגוע שמסתתרים במילות השיר. הענפים הנוסטלגיים כבר נשברו, נשארנו רק את ואני וזקנה קפצה עלינו. כולם נעלמים. שלמה ארצי אומר לנו שנוף ילדותו השתנה והוא כבר אינו מרגיש חלק, אלא אורח. הביצוע המוקדם נוגה ומשדר עצבות אבל שינוי המילים בזה החדש יוצר תחושה מייאשת וצינית. לעת זקנה הוא מתארח בנוף ילדותו לכמה רגעים בלבד, וכבר חוזר אל ביתו הנוכחי והנוח. לא באמת אכפת לו.
בפרשת שמות אנחנו קוראים על לידתו של משה רבנו, שבגיל שלושה חודשים כבר נעקר מהוריו וגדל בארמון פרעה, אבל נשאר קשור בנפשו לעמו הסובל בעבודת פרך. כבר בפסוק הראשון, בו מסופר על משה הבוגר, אפשר לראות זאת: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב י"א). נפשו של משה קשורה בנפש עמו ולכן אינו יכול לעמוד מנגד בראותו את רשעותו של האיש המצרי המכה את אחד מאחיו. בשלב זה משה יכול לפתור רק בעיה אחת נקודתית, הוא עדיין לא יכול להציל את כל עם ישראל. בשביל זה הוא צריך קודם לעבור תהליך במדין.
לאורך כ-60 שנה משה רוכש את התכונות הראויות להנהגה, תכונות אותן עבד לא יכול לרכוש. (ישנם כל מיני הצעות פרשניות וחיצוניות לגבי קורותיו של משה לאורך השנים הללו). רק בגיל 80, כשהוא כבר איש משפחה זקן, הוא יכול לחזור אל עמו. אבל שלא כשלמה ארצי, שכל שנה שעוברת עליו בעיר הגדולה והנוחה רק משכיחה ממנו את עצי האלון בהם נולד, הקשר של משה לעמו רק מתחזק עם השנים. הוא מתקן את נוף ילדותו, חוזר להיות חלק ממנו ומצעיד אותו קדימה לאורך הסיפור, שרק השבת נתחיל לקרוא.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
