בשנה שעברה ייסדתי מסורת משפחתית שתעבור מדור לדור. או לפחות, שבעזרת השם נצליח לבצע אותה מדי שנה. המסורת היא שמלבד האזכרה ההמונית הרגילה לרזיאל, אנחנו עורכים אזכרה אלטרנטיבית לילדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ברוכים הבאים לבית של יעל
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
– תופעה עולמית: עלייה בביקוש לבתי ספר יהודיים
זה התחיל מחוסר הרצון של הילדים שלי לקחת חלק באירועי הפסטיז"ל המתקיים פה מדי שנה. הם הרגישו קצת כמו קופים בגן החיות, שכל באי האזכרה מביטים בהם ברחמים ובעצב. נכון שזו המשפחה שלהם וכולם נאספים לכבוד אבא שלהם והכול, אבל ההמוניות הזו לא מתאימה להם. הם מעדיפים לשחק בלגו בבית של חברים מאשר לעלות לקבר עם כולם, ומוותרים על השתתפות בסעודה, בתנאי שלא אשכח לקרוא להם למנה אחרונה.
אז חשבתי על זה, והחלטנו שבעצם אין שום חובה שהם יהיו שם כדי לזכור את אבא. אפשר לדחות או להקדים בכמה ימים את ציון היום עבורם. במועד החלופי נתלבש חגיגי (כמו בכל אירוע אצלנו, שמח ושמח פחות), נעלה לקבר, נחזור הביתה, נדליק מדורה ונכין פויקה, נשיר שירים ואני אחלק מתנות ותעודות לכולם. בתעודות אפרט להם את המקומות שהם צמחו והתעלו בהם בשנה האחרונה, ואדגיש מה נקודות הגבורה שלהם בחיים. אחרי הכול, היום הזה מבחינתנו הוא היום בו נולדנו מחדש, היום בו התחלנו חיים חדשים אחרי המוות.
יש לנו המון מה לקחת מהשנה שחלפה, ולגלות תובנות ועוצמות שילוו אותנו לקראת השנה הבאה. באופן מפליא, האזכרה יוצאת כל שנה בצמוד לתחילת השנה הלועזית. אני לא נוהגת לחגוג תאריכים לועזיים, לרוב אפילו לא שמה לב אליהם (חוץ מאלה שיש בהם מבצעים מטורפים בעלי אקספרס, כמובן) אבל השנה, לא יכולתי לא לשים לב ואפילו קצת להתרגש מהעניין.
אל תדאגו, זה לא שיש לשנה הלועזית איזו משמעות חדשה ומיסטית עבורי. אבל אני לא חושבת שיש מישהו במדינה הזו שלא מחכה להתחלה מחודשת. לנקודת ציון שתכלה את קללות השנה שעברה ותחל את ברכות השנה החדשה, ולא באמת משנה אם זו שנה לועזית, עברית או סינית. רק שייגמר כבר ויתחיל שוב.
יכולות של ינשוף
ואם זה כך, לשנת 2021 שנכנסה כעת יש המון אחריות וכדאי לה להיות טובה אלינו ולהפתיע. רצוי כבר מתחילתה. אני כמובן לא תולה בה את כל יהבי ולא מחכה להפתעות שלה אם יבואו, וכן, אני גם חושבת שיש לנו בעצמנו המון אחריות על חיינו. אבל כך או כך זה זמן להתבוננות פנימית ובחינה היכן צמחנו ובמה התרחבנו. אז הכנתי רשימה קטנה של נקודות, שחלקכם תוכלן להזדהות איתן מן הסתם.
בשנה הזו הלכתי לישון מוקדם יותר: כולם יודעים שאלמנים ואלמנות מפתחים יכולות של ינשוף, אחרי שמת להם בן הזוג. זה מין כוח־על מפוקפק המאפשר להישאר במצב ערות לפעמים יותר מיומיים רצוף, עד שנופלים מותשים ונרדמים. ככל שיש יותר משימות ביום המחרת כך היכולת להירדם תלך ותפחת, וזה לא שיש ערנות מיוחדת שנלוות לערות הזו.
בממוצע, אני חושבת שבשנה שאחרי הרצח ישנתי בין שעתיים לשלוש בכל לילה, כאשר היו לילות ששכבתי במיטתי ערה ללא מעש, וחיכיתי לקול המואזין של השכנים שיודיע שאפשר כבר לקום.
השנה, לא כל כך ברור לי למה, פשוט חזרתי לישון. אולי בגלל עומס הרעש עם הילדים בבית, אולי כי בעצם לא מיהרתי לשום מקום. כך או כך, יש לשנה הזו זכות גדולה בשיפור שעות השינה שלי וזה מבורך מאוד.
בשנה הזו הכרתי את טוויטר: טוב זה לא לגמרי מדויק, אני מכירה אותו כבר מעל חמש שנים, אבל הוא לא הכיר אותי. השנה (ואם נדייק, בארבעת החודשים האחרונים) הטוויטר הפך לכלי ביטוי נוסף שאני חופרת בו בלי סוף, ומשום מה יש קהל שמתעניין, מאזין ואף תומך מבעד למסך.
שישה ילדים הם אמנם גדוד מלכלך ומבלגן, אבל גם כוח עבודה זול ויעיל שעם קצת צעקות וחומרי ניקיון יכול להגיע לתוצאות לא רעות בכלל
בשנה הזו גיליתי את רזי המשלוחים: אני יודעת, אתם שם בעיר הגדולה כבר שולטים בחומר, מזמינים מכל הבא ליד ומצלצלים למספר הנייד הפרטי של השליח. פה בחווה זה הגיע קצת מאוחר, עדיין לא בדיוק עד פתח הבית ולא תמיד בזמן. אבל הי! אני מכירה את השם של השליח!
בשנה הזו הוצאתי סוף־סוף ספר: הרגע המרגש ההוא בו הספר נארז במחסני ידיעות ספרים, ואחר כך הופיע על מדפי החנויות, לא יישכח ממוחי לעולם. מבחינתי, אחרי שנתיים המתנה ללידת הספר, כבשתי את פסגת החלומות ומגיעה לי עכשיו חופשה בדובאי עם ספר טוב וכוס לימונדה.
בשנה הזו לימדתי את הילדים שלי לשטוף את הבית: זה קרה אי אז בתחילת הגל הראשון, עת חשבנו שהקורונה היא מפלצת גדולה וקוצנית שאוהבת לכלוך. בתקופה הזו כולם שהו בבית ולא הייתה ברירה אלא להדק קצת יותר את הרגלי הניקיון והסדר פה. בכל זאת, שישה ילדים הם אמנם גדוד מלכלך ומבלגן אבל גם כוח עבודה זול ויעיל שעם קצת צעקות וחומרי ניקיון יכול להגיע לתוצאות לא רעות בכלל. מאז הגל הנידח השתדרגנו ופיתחנו את משק הבית הפרטי שלנו. אני מעריכה שעוד כמה סגרים כאלה ואני יוצאת לפנסיה מעבודות הבית בלי שאף אחד מהילדים ישים לב.
בשנה הזו גיליתי את החגים והשבתות בבית: במחילה גדולה מהמשפחה המהממת שלי, האמת היא שהתאהבתי בקונספט וייקח לי הרבה זמן להיגמל. גיליתי כמה אני טובה בלערוך ליל סדר כמעט לבד, לארגן סימני ראש השנה עם הילדים שלי, לערוך קידוש בסוכות בבידוד, לפייט הבדלה במוצ"שים של שבת ללא אורחים, שמעו, כמה קלישאה שזה יהיה, אין ספק בכלל שהשנה הזו לימדה אותי שאין כמו בבית.
ואין לי ספק שכשרזיאל יחזור ויעבור על הרשימה הזו, הוא עלול לחשוב לעצמו שאולי לא היה כל כך נורא בלעדיו…
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
