שעתיים לפני פרוץ המהומות הקשות ביום רביעי בגבעת הקפיטול בוושינגטון, שמתי פעמיי לכיכר גורן הסמוכה לביתי בפתח־תקווה, להפגנת "הדגלים השחורים", "קריים מיניסטר" ו"לך". היו שם לא הרבה יותר ממאה אנשים, אבל הם היו רועשים ונחרצים בסיסמאותיהם. הם קראו לראש הממשלה ללכת הביתה ולרדת מהשלטון, "דיקטטור", "לא נסכים לסגר פוליטי" ועוד ועוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "חלק ילמדו במקומות פתוחים, כדי שלא יהיה ביטול תורה"
– עסקאות במיליונים: התעשיות הביטחוניות פורחות בקורונה
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
הבטתי בהם ולא כל כך הבנתי מה הם רוצים. מן הסתם הגיעה אליהם השמועה שלקראת סוף חודש מרץ הקרוב ייערכו אם ירצה השם בחירות לכנסת. כנראה גם הם יודעים שהממשלה המכהנת כרגע היא חוקית לכל דבר ועניין, גם אם היא מטריפה את דעתם בעצם קיומה. ולמה להפגין סמוך לבית היועץ המשפטי לממשלה? האם הסיפור הוא פרשת הצוללות? נעשיתם כולכם בוגי יעלון?
כשחזרתי הביתה והתמונות מוושינגטון החלו לזרום בזו אחר זו, פתאום הבנתי: הדמויות על מסך הטלוויזיה ואלה שראיתי בכיכר גורן הן תמונת מראה. שני צדדים של אותו מטבע.
אני הולך לערבב כאן שמאל וימין באופן שלא יתאים בהכרח לאג'נדות המוכרות ולמגירות המובהקות שכולנו אוהבים. אז ככה: אנשי השמאל שמפגינים כבר שבועות ארוכים בבלפור, וזולגים מדי פעם לעירנו השלווה והמשעממת בקטע טוב, מרגישים באופן הכי פשוט בעולם שגנבו להם את המדינה. אבותיהם הם שהקימו אותה (ע"ע אמיר השכל), והם ירשו אותה ושלטו בה לא מעט שנים. במראית עין של דמוקרטיה השלטון נלקח מהם ב־1977, אבל איש מהם לא האמין שמאז ועד היום, כמעט בלי הפסקה, הימין ישב ליד ההגה.
בעומק, לא באמת אכפת להם מביבי. הוא כמובן סמל, ומאחוריו תלויה קופת שרצים שקל ונוח להיתלות בה, אבל אם בנט יהיה ראש ממשלה, הם ימצאו מה לומר גם עליו וסיבה להפגין גם נגדו ולדרוש גם ממנו שיתפטר. כך גם עם גדעון סער, או איילת שקד או ישראל כץ.
שיהיה ברור, זה בסדר להפגין, אין בעיה. אבל מה התכלית? התכלית היא לתפוס מחדש את השלטון. כבר ברור להם שזה לא יקרה בקלפי, אז הם מנסים לעשות את זה דרך הרחוב. הם יודעים שמבחינה דמוגרפית תהילתם מאחוריהם. האוכלוסיות שמרכיבות את ה"בייס" הימני הולכות וגדלות, והם נותרים בבועה קטנה, שהולכת ומצטמקת. במקום לנסות להתחבר לחלקים אחרים במדינה, לקרב אותם אליהם ולשנות את דעתם הפוליטית, הם עסוקים בלשכנע זה את זה בצדקתם, ורק מחריפים את הרטוריקה כלפי כל מי שאינם הם. התוצאות נראות בסקרים ובקלפי, והן רק הולכות ונוטות לרעתם. כשמונים מנדטים לימין לגווניו הם הסימן הטוב ביותר לשפל הציבורי שהמפגינים ושלוחיהם בתקשורת הביאו אליו את השמאל הישראלי.
כשהקרקע רועדת
השוואות אף פעם לא עובדות במדויק, אבל כמעט כל מה שאמרנו על השמאל הישראלי נכון לימין האמריקני. בארבע מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, המועמדים הדמוקרטים קיבלו יותר קולות מההרפובליקנים. בשמונה מערכות הבחירות האחרונות, כלומר מאז 1992, רק פעם אחת זכו הרפובליקנים ברוב הקולות. רק בזכות שיטת האלקטורים הפך טראמפ לנשיא ב־2016, אף שקיבל פחות קולות מהילרי קלינטון. באותו אופן ניצח ג'ורג' בוש הבן את אל גור בשנת 2000.
בסיס מצביעי המפלגה הרפובליקנית – נוצרים פרוטסטנטים לבנים – מרגיש שגונבים לו את המדינה. אבות אבותיהם הקימו אותה, והיא בורחת להם מהידיים. קבוצות אוכלוסייה שמצביעות בשיעורים גבוהים לדמוקרטים הולכות וצומחות, בזכות צמיחה מספרית בקרב המיעוט ההיספני או בזכות התחזקות המעורבות הפוליטית בקרב לא מעט מהשחורים, שהעניקו השבוע את הניצחון ההיסטורי לדמוקרטים בבחירות לשני מושבי הסנאט בג'ורג'יה. במקום לנסות להתחבר לאוכלוסיות האלה, הרפובליקנים מעדיפים להיסגר בבועה של עצמם ולבוא בטענות לכולם חוץ מלתבונה הפוליטית שלהם.
זו כמובן הכללה. יש רפובליקנים שחורים ויש רפובליקנים היספנים. טראמפ אפילו הצליח להגדיל את שיעורי ההצבעה שלהם לרפובליקנים, אבל לפחות כרגע הם עדיין שוליים. המהומות שהתחוללו השבוע בוושינגטון, מעבר לטענות על הונאת בחירות אדירה שלא הוכחה בשום צורה, מעידות גם על תסכול של מעמד שליט שחש שהקרקע רועדת תחת רגליו, ואולי כבר מאוחר מדי, והדרך היחידה לשמור על מעמדו היא הפגנות ואלימות.
השמאל הישראלי נתון במצוקה קשה יותר מהימין האמריקני, אבל שניהם במצוקה, ושניהם חייבים להמציא את עצמם מחדש. קטונתי מלתת עצות לאחד משני הצדדים הללו, אבל בדרך לפתרון אפשרי שיחלץ אותם מהבוץ הם מוכרחים להכיר במצב ולראות נכוחה את הדמוגרפיה והתהליכים החברתיים. השמאל הישראלי לא ישוב לעולם לעמדת הנהגה אם לא יתחיל לפנות בגובה העיניים לאוכלוסיות שמבחינתו נמצאות בקוטב השני, ויפסיק לזלזל בהם ובאמונותיהם. כך גם הימין האמריקני, שכבר התחיל להבין את הפוטנציאל הגלום בהיספנים שמרנים ומנסה לדבר אל ליבם, אבל הוא עדיין שבוי בתוך בסיס מצביעים לבן מדי, פרוטסטנטי מדי, גברי מדי.
אם שני הצדדים הללו – שכנראה לא מסכימים ביניהם על שום דבר אבל נתונים באותה בעיה – לא יפקחו את העיניים, הם ימשיכו לקמול ולהישאר תקועים מאחור. הבעיה היא שמצב כזה הוא מתכון לאסון. כדאי לעצור אותו לפני שהוא מתרחש. אחרת, מה שראינו השבוע בוושינגטון ובכמה מהפגנות השמאל בבלפור, שכללו פריצת מחסומים והגעה ממש לשערי מעון ראש הממשלה, עלול להיות רק הקדימון.
