בבוקר יום שלישי התייצב ראש עיריית ירושלים משה ליאון בסלון של הרב חיים קנייבסקי בבני־ברק. ליאון הוא אורח רצוי בבית ברחוב רשב״ם. את כיסאו בלשכת ראש העיר הוא חייב לציר הפוליטי שהוקם במטבח הבית הזה. היו שותפים בו אנשיו של אריה דרעי, נציגי דגל התורה, וגם איש אמונו וסודו של ליברמן בימים שעוד היה השותף האידיאלי לעסקים עם החרדים. מאז לשכת ראש העיר פתוחה בפני אנשי הרב, והבית פתוח בפני ראש העיר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
– עסקאות במיליונים: התעשיות הביטחוניות פורחות בקורונה
– הפסקת חיסון החיילים ותגבור המערך האזרחי: בצה"ל נערכים לסגר השלישי
זו הפעם הראשונה שליאון פוגש את "שר התורה" בן ה־93, מאז שהחלים מהקורונה. האווירה הייתה מחויכת. את המסכה הסיר ראש העיר בטרם ישב לשולחן, בהתאם להנחיה הנמסרת כמעט לכל מבקר בבית. "מדוע אתה לא מגדל זקן?", שאל הרב את ליאון. "אני חושש שיצמח לי זקן לבן", השיב ראש העיר. ומה רע בזקן שלי? צחק הרב.
אחר כך ניגשו לנושאים מבודחים פחות. ליאון הציג לרב את נתוני התחלואה המזנקת בירושלים וביקש את אישורו לסגור את מוסדות החינוך החרדיים בעיר. כדי לשכנע את הרב לתמוך במהלך, הובטח לו שהסגירה תהיה קצרה ומוגבלת בזמן, בין עשרה ימים לשבועיים, ואחריהם תחזור המערכת לפעול בתאריך מוסכם ובלי קשר למספר המאומתים היומי או מקדם ההדבקה. עוד הובטח לרב שבאותו הזמן יחוסנו צוותי ההוראה כדי למנוע ביטול תורה נוסף בהמשך, ושהסגר המהודק יחול גם על שאר ענפי המשק. ״צריך לחשוב״, השיב הרב. בשלב הזה תרמו בני הבית שיקול נוסף: זה יהיה הסגר האחרון בהחלט, מאמץ אחרון ודי. הרב התרצה, וליאון עזב את הבית מצויד בהישג חשוב למאבק במגפה בירושלים.
אחר הצהריים הגיע אורח מכובד נוסף, גם הוא מירושלים, מנהל תלמוד תורה גדול ומבאי ביתו הקבועים של הרב. הוא הגיש לו את השאלה בכתב, בנוסח קצת אחר ממה ששאל ראש העיר, וקיבל תשובה הפוכה: לא לסגור, תמשיכו ללמוד. אחד מבני הבית ניסה להזכיר לרב את התשובה השונה שקיבל ליאון כמה שעות קודם. יש מה שראש העיר צריך לשמוע, ויש מה שמנהל חיידר צריך לשמוע, זו התשובה שקיבל.
המשפט הזה מקפל בתוכו את תמצית ההתנהלות החרדית בקורונה. המשחק הכפול לא נועד כדי לנצח את המדינה אלא כדי למנוע את העימות איתה. גם ההנחיות הבאות הלכו באותו קו, או בעצם – בשני הקווים המקבילים: מבית הרב הופצה תחילה הודעה ש"יש לשמור ולהקפיד על הוראות הרופאים והתקנות שנקבעו בלי שום הוראת היתר", וכמעט במקביל הופצו תמונותיו משתתף בעצרת תפילה עם עשרות אנשים בבית הכנסת הקטן הסמוך לביתו. גם הנוסח המוסכם שפורסם יחד עם הרב אדלשטיין לא קרא לסגירה מפורשת של המוסדות, אלא רק השלים עמה במשתמע.
החותמת הרשמית ניתנה רק כשראש הממשלה התקשר אתמול בצהריים לנכדו של הרב, יענקי. אז, אולי בשל נימוס ובעיקר בגלל הרצון למנוע עימות, פורסמה הודעה שלפיה "הרב הורה לסגור את החיידרים לכמה ימים". גם בשיחה בין ראש ממשלת ישראל לבית בכיר המנהיגים החרדיים אין הרכנת ראש מוחלטת וסגירה לכל ימי הסגר, אלא רק לכמה ימים, יותר כמו ניסיון סמלי לפייס.
המרד החרדי מעולם לא הוכרז. מלבד חוגי שוליים קנאיים שניצלו את הקורונה כדי לחדד את המאבק שלהם בציונים, בזרם החרדי המרכזי המדינה איננה האויב, אבל גם לא הקורונה. עם כל הכבוד למגפה ולמחיריה הנוראים, הסכנה המוחשית שהציבה בפניהם השנה שעברה הייתה הפסקת שגרת החיים הרוחניים והקהילתיים. לכן החרדים בעצם לא עשו שום דבר, אלא פשוט המשיכו להיות הם עצמם.
בניגוד לתחזיות הקודרות, קשישי המגזר החרדי נהרו להתחסן בשיעור נאה (אם כי מעט פחות מכלל האוכלוסייה). הם נחשדו בטעות בהתנגדות לחיסונים כמעשה אנטי־ממסדי, אבל הפרות הקורונה לא כוונו להתריס נגד הממסד אלא נגד שיבוש החיים עצמם, והחיסון הוא ידידו של כל מי שמבקש לשוב לשגרה. גם הצעד הזה לא היה הצהרתי אלא מעשי: הרבנים החרדים התייצבו בזריזות וחשפו זרוע קודשם לדקירת החיסון, לא לשם האזרחות הטובה אלא כדי שהישיבות ותלמודי התורה יישארו פתוחים.
הקורונה לא שינתה כמעט דבר ביחסי המגזר החרדי והממלכה, אבל חשפה את משבר הזהות המתחדד של החרדים מול המדינה. הם ירדו ממושבם המסויג ביציע, אך עדיין לא מרגישים בנוח לרוץ על המגרש. זה מובן כשמדובר ברב קנייבסקי – מנהיג רוחני, חוץ־ממסדי, שאינו נושא תפקיד רשמי וגם בפוליטיקה החרדית החל להתערב רק בשנים האחרונות, אחרי פטירת הרב שטיינמן. אבל מתברר שגם נציגי המפלגות החרדיות בכנסת סובלים מאותה תסמונת: לאורך כל המשבר השרים החרדים בממשלה לא הצליחו להחליט אם הם השתדלן או הפריץ; מי שמקבלים את ההחלטות או מי שמפגינים נגדן.
השבוע התברר שגם אריה דרעי העדיף ללכת עם ולהרגיש בלי, או להפך. בהצבעה על הסגר השלישי הוא פשוט נמנע. לגיטימי לחשוב שאין צורך בסגר ואף להתנגד לו, אבל דרעי אינו סבור כך. בסגרים הקודמים הוא ידע לתמוך בסגירת בתי הכנסת ומערכת החינוך, והיה מהקולות הממלכתיים והזהירים. אך נראה ששעת הבחירות הכריעה גם אותו. אם זהו אכן פיקוח נפש, קשה להבין מדוע דרעי לא מצביע ראשון בעד הצלת חיי אדם. אבל הוא כנראה מעדיף להשאיר לאגף גלוי הראש של הממשלה להטיל את הסגר, ולרחוץ בניקיון כפיו.
גלי הכעס והתסכול שהופנו השבוע אל המגזר החרדי חידדו תופעה פוליטית מרתקת: גם כשהסנטימנט האנטי־חרדי בשיאו, אין לכך כמעט זכר בתעמולת המפלגות. למעט ליברמן שהיה השותף הקרוב של דרעי אך מיתג את עצמו מחדש כשהפיל את הממשלה על רקע חוק הגיוס, ומאז נשבע לא לשבת עם החרדים, איש לא ניצל את המצב כדי לחבוט בחרדים ולקושש קולות. מילא גדעון סער ונפתלי בנט (שהיה היחיד שעקץ והבטיח "שותפות ולא סחטנות") שבונים עליהם לקואליציה עתידית, אבל מה עם מרצ והשוויון, חולדאי והזעם, ולאן נעלם יאיר לפיד?
מתברר שהיחס הישראלי לבדלנות החרדית מורכב ומשתנה יחד עם המוטציות של הנגיף. זה התחיל בפליאה, עבר לכעס גדול, שנאה ותסכול, ופתאום, כשהתחלואה במגזר החרדי ירדה ושוועת ילדי החילונים עלתה מן הזום, הופיעה גם קנאה. כשקבינט הקורונה התלבט לפני חודשיים בלבד אם לפתוח את הקניונים או להחזיר לספסל הלימודים את כיתות ה'־י', זה כבר הפך אפילו להערכה. יו"ר ועדת החינוך רם שפע לא היה מעז להשאיר את בתי הספר פתוחים, בניגוד להחלטת הממשלה, אלמלא הרב קנייבסקי קדמו. זה לא רק הרצון לא להיות פראיירים, אלא משהו בערעור של החרדים על סדר העדיפויות. גם אם ח"כ שפע לא יודה בכך, ההשראה למפגן העצמאות שלו מגיעה מבני־ברק.
ומילה על הכאוס הפוליטי בציונות הדתית, אם עדיין מותר להשתמש במונח הזה אחרי שבצלאל סמוטריץ' הלאים אותו. סמוטריץ' הוא פוליטיקאי מוכשר ורב זכויות אבל אינו "עומד בראשות הציונות הדתית" כפי שפמפמו בלהט ציוציו והודעות דובריו. הוא עומד בראש מפלגת האיחוד הלאומי, תקומה לשעבר, פלג חשוב אבל מסוים מאוד ברצף הציוני־דתי, ומנהל כעת משא ומתן קשוח עם גופים פוליטיים שמייצגים אגפים אחרים בציונות הדתית. גם בנט אינו ראש הציונות הדתית ומעולם לא היה. אם יש משהו שמאפיין את הציונות הדתית, לטוב ולרע, זה שאין לה ראש. הוא לכל היותר היה ראש מפלגת הציונות הדתית כשהייתה מפלגה ציונית דתית אחת. והעידן הזה כנראה תם.
בנט וסמוטריץ' משחקים עכשיו משחק מסוכן: המאמץ של כל צד למקסם את כוחו הפוליטי לקראת הריצה המשותפת מובן ומתבקש, אבל במאבק על עוד מקום בעשירייה של ימינה, שני הצדדים מהרהרים פומבית בהתמודדות נפרדת שמחיריה וסכנותיה לא נשכחו.
סקר חדשות 12 חזה לימינה בראשות בנט יותר מנדטים בלי סמוטריץ' מאשר איתו. אסור להתפתות מהסקר הזה. סמוטריץ' אמנם מבריח מעט קולות מרכז, שבסבירות גבוהה ממילא ינדדו ברגע האמת, אך מביא איתו גם מאגר מצומצם ובטוח של מצביעים. בתוך התמהיל רב הסיכונים בתיק ההשקעות הפוליטי של הציונות הדתית, עם מניית בנט האקזיטית והתנודתית, נדרש גם רכיב סולידי ומוצק בסגנון סמוטריץ'.
סמוטריץ' מנופף בסקר משלו, המעניק לו ארבעה מנדטים. עם כל הכבוד, זה קרוב מדי לאחוז החסימה. כדי להגיע ליעד הזה הוא יצטרך לחבור לנעם ולעוצמה יהודית, ומעבר למסכת הייסורים הפוליטית, כוחו במנדטים הספורים הללו ידולל לשלושה נציגים בכנסת – בדיוק מה שהוא יכול להשיג במו"מ עם בנט. אם שניהם ירוצו יחד איש מהם לא יהיה "ראש הציונות הדתית", אבל בכנסת הבאה יהיה להם כנראה יותר גוף.
