פסחים דף נ ע"א
הפרק השלישי של מסכת פסחים מסתיים בסוגיה העוסקת בשמו של הקב"ה, תוך ניתוח פסוקים מספר זכריה: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט). שואלת הגמרא שאלה רטורית – וכי היום השם אינו אחד ושמו אחד? והיא עונה בדברי רבי אחא בר חנינא: אין דומה העולם הזה לעולם הבא; בעולם הזה על בשורות טובות אומר את ברכת "הטוב והמטיב", ועל שמועות רעות "ברוך דיין האמת". בעולם הבא על הכול אומר "הטוב והמטיב".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נכון או לא נכון, חרטט בביטחון": היזהרו מאמונת פרשנים
– במקום יום הולדת לגיל-עד ז"ל: מיזם לחיבור בין יהודי התפוצות
– "שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות, לא חזרו אליי"
הגמרא ממשיכה לבחון את המילים "ושמו אחד" – וכי היום שמו אינו אחד? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: בעולם הזה נקרא בשם אדנות (אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד) ובעולם הבא בשם הוויה (יו"ד, ה"א, ו"ו, ה"א). בעולם הבא ייקרא וייכתב באותו אופן – בשם הוויה. מכאן עוברת הגמרא לבאר גם פסוק מפרשתנו, שאומר הקב"ה למשה רגע לפני שהוא הולך להתמודד עם שליחותו מול בני ישראל: "כה תאמר אל בני ישראל: השם אלוהי אבתיכם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם. זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדור דור" (שמות ג, י"ג-ט"ו). מבארת הגמרא: אמר הקב"ה: לא כשם שאני נכתב אני נקרא. השם נכתב באותיות הוויה, ונקרא כאמור בשם אדנות.
למעשה שני החלקים בסוגיה מתחברים זה לזה. ברכת הטוב והמטיב בעולם על כל המעשים כולם רומזת לכך שבעוד בעולם הזה אנחנו מבחינים בין טוב לרע, בעולם הבא תהיה לאדם הבנה שגם הרע היה לטובה. הדברים יהיו כל כך ברורים לו בעומק ההכרה, עד שיברך עליהם כשם שהוא מברך על הטובה. למעשה, יש כאן ייחוד שנעשה גם בשם הקב"ה. אם פרשנים מחלקים את שמות השם – שם האדנות ושם ההוויה – בין מידת הרחמים למידת הדין, הרי שבעולם שבו הקב"ה נקרא בו בשם אחד בלבד שוב ישנה אחידות בין תפקידיו של הקב"ה בעיני המתבונן. בעולם הבא ההסתכלות של האדם משתנה עד כדי כך שהוא מביט במידת הדין באותו אופן מבין ומכיר טוב שהוא מביט בו על מידת הרחמים.
הגמרא מציגה סתירה פנימית לכאורה בפסוק "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדור דור". המילה עולם מופיע בו בכתיב חסר, ורבי אבינא מפרש אותה כ-היעלם. כלומר שמי – ואם תרצו, מהותי – נעלם מכם ואין לומר אותו מפורשות. אולם המשך הפסוק אומר זה זכרי לדור דור – משמע שיש לומר את שמו של הקב"ה להעביר אותו לדורות הבאים. אם יש פה צורך להעלים, כיצד יש פה זיכרון רב דורי? הגמרא כאמור פותרת את הסתירה בחלוקה בין אמירת האדנות בעולם הזה לשם הוויה שבעולם הזה רק נכתב ובעולם הבא גם ייאמר.
את הדברים שבפסוק זה שם הקב"ה, כאמור, בפיו של משה כשהוא ניגש לבני ישראל עם בשורת הישועה הקרובה מצרת מצרים. משה נדרש לשכנע עם עבדים קשה יום שיש תקווה. משה נדרש ברגע שפל זה של העם להסביר לו מי שלח אותו. משה כמתבקש מנסה להבין איך לתאר את האל הזה. האמנם צריך לתאר לעם ישראל את אלוהים? הם אינם יודעים מי הוא? אלא שבתוך ההיעלם הזה, בעיצומה של תחושת הסתר הפנים שהעם מצוי בה מאות שנים, העם ירצה שם, מהות. משהו להיאחז בו. אולי אפילו הבנה באיזו הוויה מדובר, מה טיב האדנות שמבטיחה להם גאולה אחרי שנות עבדות. התשובה נמצאת כמה שורות קודם לכן. זכרו של השם לדור דור מצוי כבר מדור דור: השם אלוהי אבותיכם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם. זה זכרו לדור דור. זו מהות ההבטחה והברית, וזו גם דלת הכניסה אליה. גאולת מצרים עתידה להיות מוזכרת לדור דור על שלל הניסים הגלויים שהתרחשו שם, אבל לפני כל האותות והמופתים היא מימושה של ברית בין הבתרים. עוד יהיו תלאות רבות בדרך והחמרת תנאי העבדות. עוד יהיו שעות קשות של הסתר פנים ושל מילות ההכנעה "ברוך דיין אמת". אבל בפרספקטיבה של זמן, דור ועוד דור ועוד דור אחרי, המכלול של יציאת מצרים יזכה לברכת "הטוב והמטיב".
השם שייזכר לדור ודור יהיה השם המהותי שמצוי בתפיסת האמונה של אברהם אבינו, שעברה ליצחק בנו וממנו ליעקב הנכד. בדיוק כך, באותה שרשרת דורות, ייזכר שמו של הקב"ה לעולם ועד. בייחוד שמו מתוך עבודת האלילים, מתוך ריבוי הסחות הדעת האמוניות. ובעולם האמת גם יתקיים החיבור של האדם היחיד בין מידת הדין ומידת הרחמים, ועל כל אלה יוכל לומר: הטוב והמטיב.
