שירה איסקוב, מאז שראיתי אותך מדברת כפי שדיברת, אני מצטערת שאנחנו לא מכירות. הייתי רוצה להיות חברה שלך. את אמיצה בצורה בלתי רגילה, את יפה מבחוץ ומבפנים. הריאיון שנתת בתוכנית "עובדה" הוא מסמך מכונן, לא פחות. הוא מכיל את כל מערכת הסימנים המתריעים לכל מי שחושב שהוא חווה אלימות בזוגיות שלו ולא בטוח בזה במאה אחוז. את חזרת כדי לספר. ממש בפוקס את עוד איתנו. את יודעת את זה, וגם אנחנו, הצופים, וזה לא מרפה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספקנות ניטרלית היא תבלין מוצלח, אבל מנה עיקרית עלובה
– ההתפרעות בקפיטול: זעם, ניפוץ חלונות, ביזה ואלימות
– "יצאתי להילחם על הנפש, כמו שיצאתי להילחם על הדרום"
עד כאן על ואל שירה, ועכשיו על התקשורת. דווקא בגלל כל אלה, דווקא בגלל שמדובר בסיפור שמדינה שלמה ממתינה שיסופר כבר חודשים, סיפור שמספר את עצמו, כל הפירוטכניקה שבה נוקטת התוכנית "עובדה" כדי לקדם את הסיפור מוגזמת ובעיקר מיותרת.
זה התחיל כבר משלב הפרומואים לתוכנית: השימוש הציני בפניה של שירה, והבלטת חשיפת פניה, סוף סוף, בערב השידור – אחרי החתכים, אחרי מכות המערוך, הפנים שכולנו ראינו מכוסים בתחבושות ומצונררים כשהייתה מאושפזת לאחר תקיפת בעלה, אביעד משה.
דווקא כי זה מסקרן במיוחד, הדבר האנושי היה להימנע מלהשתמש בכך כדי להושיב אנשים ליד המסך. היה על אנשי "עובדה" להניח כי גם בלי זה אנשים היו צופים. למעשה, גם לו שירה הייתה בוחרת לספר את הסיפור עם הגב למצלמה, היא הייתה זוכה לתשומת הלב הציבורית שהיא ראויה לה: תשומת הלב המקסימלית.
אבל מסחטת הרייטינג והטררם לא שקטה סביבה. לאחר השידור כתבה עו"ד כנרת בראשי בפייסבוק כי הסיפור על שירה לא היה צריך להתחלק לשני חלקים שמשודרים בהפרש של שבוע זה מזה, ואני מסכימה איתה. נשים, גם כאלה שחושדות שאולי הן חיות במציאות שדומה לזו של שירה טרם הפגיעה, כבר קיבלו רבות מהסרט גם ככה. חלוקת הסרט לשניים היא עריכה מגמתית ולא רגישה כלפי הצופים, בעיקר בעצם הדרך בה חילקו אותו. את החלק בו שירה מתארת את התקיפה, החליטו להשאיר לשבוע הבא. כאילו החלק הראשון של הסרט הוא פרומו לחלק השני שבו, רק אם תחכו לפרק הבא ותתיישבו לצפות בנו שוב, תקבלו את כל ה"אקשן".
מרגיש קצת נטפליקס, ואין לזה מקום כאן. גם אם יש היגיון בעיסוק באלימות בין בני זוג בכמה תוכניות כדי להשאיר את הנושא על סדר היום, היה מקום לתת לה לשבת ולדבר פעם אחת ברצף, אולי אפילו בלי פרסומות. לסיים הכול בפרק אחד, גם אם ארוך יותר.
לאמיתו של דבר, שירה איסקוב לא באמת צריכה את "עובדה", והם יודעים זאת, גם אם לא יודו בכך. עם כל הכבוד ל"עובדה", שחתומה על הרבה סיפורים מרהיבים, גם אם שירה הייתה משדרת לייב בפייסבוק ומתחילה לספר את סיפורה, אין מי שלא היה עוצר הכול כדי להקשיב לה. מהבחינה הזו, לכלי התקשורת המסורתיים אין פה יתרון ממשי.
דווקא בגלל זה היה מקום ב"עובדה" לתת לסיפור לנשום ולספר את עצמו מבלי להזדקק לכל המניפולציות האלה. אותן אולי כדאי לשמור לסיפורים שבאמת זקוקים שירימו להם ככה.
שירה, פרשת הכול בפשטות מצמררת, כשבסך הכול רצית להתחתן ולהקים משפחה ומבלי שתכננת, מצאת את עצמך מתחתנת עם השטן. עם כל היופי שלך תמצאי את מי שבאמת ראוי לך. בעצם זה שסיפרת עשית פה משהו גדול. אני מאמינה שהסיפור שלך יציל עוד חיים כאן, על פני האדמה. תודה.
