שש שעות: זהו משך הזמן שבו שרר ערפל קרב וכאוס בגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה ביום רביעי בלילה. שש שעות של תמונות קשות, חלקן בלתי נתפסות, כמו אנשי ביטחון עם אקדחים שלופים באולם הסנאט, ועשן של רימוני גז בהיכלים המפוארים של סמל הדמוקרטיה העולמית – בניין הקונגרס האמריקני. וכמו תמיד בעידן חדשות הבזק, ציוצי הטוויטר וזרימת המידע ההמונית בפרק זמן קצר מאוד – כל מי שצפה בנעשה עשה זאת בעיניים קרועות לרווחה: הכך ייעשה למעצמה החזקה בעולם?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא פראיירים: העולם הערבי וישראל מצפים לשיפור היחס מצד קטאר
– מכה כפולה: "זיהיתי את הרכב המנופץ, ידעתי שהוא של רבקה"
– פרשת אהוביה סנדק: שוטר נעצר בחשד לשיבוש חקירה
בשמונה בערב שעונם הכול נגמר, וחברי הקונגרס חזרו לדיון הטכני המאשרר את הצבעת האלקטורים שכבר קבעו כי ג'ו ביידן הוא הנשיא הבא. העיר וושינגטון נבוכה, אבל חזרה לעצמה. אי אפשר לזלזל במראות שנראו, ודאי לא כשהם כוללים חמישה הרוגים, אבל אחד הדברים שחסרים ברגעים כאלה, מכל הכיוונים, הוא פרופורציה. ארה"ב של אמריקה הזדעזעה מרצח ארבעה נשיאים מכהנים, ושרדה. היא גם חוותה מהומות דמים וקרע חברתי איום במלחמת וייטנאם, ויכלה להם. וכן, הייתה גם מלחמת אזרחים בת ארבע שנים שכמעט קרעה את אמריקה לשניים, וגם אותה עברה האומה הזו ויצאה ממנה מחוזקת.
ארה"ב היא אומה שנבנתה על סכסוך פנימי. המתח המתמיד בין אדונים לעבדים, בין לבנים לשחורים, בין צפון לדרום, בין החופים לפנים הארץ, ובשנים האחרונות בין העיר לכפר – שבא בסופו של דבר לידי ביטוי בשאלה למי תצביעו, לרפובליקנים או לדמוקרטים – הוא מנוע הבעֵרה שדוחף את אמריקה קדימה. מה שקרה ברביעי האחרון הוא ודאי אירוע יוצא דופן, אך הכותרות שהוצמדו לו, כמו דברי ג'ו ביידן שזו "מתקפה חסרת תקדים על הדמוקרטיה שלנו", מוגזמות ואף מופרכות. אפילו מדינה קטנה כמו ישראל, שהייתה רק בת תשע שנים ב־1957, הצליחה לצלוח השלכת רימון בבית הנבחרים שלה, אירוע שנפצעו בו שלושה שרים, אחד מהם באורח קשה, וגם את ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון.
כל זה לא בא להפחית ולו בגרם אחד מאחריותו של הנשיא היוצא דונלד טראמפ לאירועים. טראמפ הוא שהלהיט את הרוחות במשך ימים ארוכים לפני העצרת שארגן – שהחלה באנדרטת וושינגטון והסתיימה כשעשרות מהמשתתפים חודרים לבנייני הקפיטול וזורעים שם הרס, תוך שהם מנסים לעצור את ההליך הדמוקרטי המקודש. במשך זמן ארוך, ארוך מדי, הוא לא קרא למפגינים לסגת מיד מהקפיטול, והסתפק בציוצים רפים ברוח "תהיו שלווים". ציוץ הווידאו בן הדקה שבו קרא לתומכיו המתפרעים לעזוב את המקום היה מחויב המציאות הרבה קודם, לפני פינוי סגן הנשיא מייק פנס מבניין הקונגרס והברחת נבחרי ציבור אחרים במנהרות ובדרכים נסתרות כדי שלא יאונה להם כל רע.
טראמפ נדרש לעצור את המפלצת שיצר במו ידיו בטרם החלה להשתולל, והוא חיכה עם זה עד שכל העולם יראה את מראות הקרב. המראות הללו סוללים בעבורו את הדרך היחידה מבחינתו, מתוקף אישיותו, לסיים את דרכו כנשיא ארה"ב; דרך אפופה בעשן וכאוס שיצליחו להסתיר את העובדה הפשוטה שהוא עדיין אינו מצליח להעלות על דל מחשבתו: הפסדתי.
דבר אחד טוב יכול וצריך לצאת ממהומות הקפיטול בשבוע שעבר: התנערות של המפלגה הרפובליקנית מהטראמפיזם. אין ספק שאישיותו של טראמפ הייתה גורם מרכזי בניצחון הגדול של הרפובליקנים ב־2016, כשהצליחו לזכות בבית הלבן וגם ברוב בשני בתי הקונגרס. ונכון גם שלעולם לא נדע מה היה קורה לולא מגפת הקורונה, שפגעה בארה"ב באופן מכאיב במיוחד, ופגעה במיוחד בסיכוייו של טראמפ לזכות בכהונה שנייה. וצריך גם לומר את האמת: בלא מעט בחינות, טראמפ היה נשיא טוב מאוד, אפילו מצוין. מבחינה כלכלית, לפחות עד פרוץ הקורונה, מבחינת יחסי החוץ, וכמובן מבחינת היחס למדינת ישראל והסדר החדש במזרח התיכון, שהוביל בין השאר לחתימת ארבעה הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב.
אבל לרכיבה על נמר שמסוגל לקחת אותך רחוק יש גם צד שני. ברגע שהפסיד בבחירות לנשיאות בתחילת נובמבר, טראמפ הפסיק להתעניין במפלגה או במוסד הנשיאות, ושם את כל הפוקוס על עצמו. הפמפום הבלתי פוסק על הונאת בחירות בקנה מידה אפי, שעשרות שופטים – ובהם שמרנים רבים – קבעו שוב ושוב שאין לה ביסוס, הוביל את המפלגה הרפובליקנית להפסד היסטורי ולא הכרחי בג'ורג'יה, כשבוחרים שמרנים מתונים נותרו בבית או אפילו הצביעו למועמדים הדמוקרטים כדי לבדל את עצמם מנשיאם ההולך ושוקע בתיאוריות קונספירציה במקום להעביר את השלטון באופן מסודר. התוצאה הייתה העברת הרוב בסנאט לידי הדמוקרטים, וטראמפ הוא אחד האשמים המרכזיים בכך.
דווקא האירועים הקשים שהתחוללו בוושינגטון יכולים להיות החרב שתתיר את הקשר הגורדי בין טראמפ למפלגה הרפובליקנית, ותתחיל בה תהליך של ריפוי וחשיבה מחדש. שש שעות של מהומות, שנתיים עד לבחירות הבאות לבית הנבחרים ולשליש הסנאט. טראמפ יחזור לאחוזתו בפלורידה, לרפובליקנים יש הרבה הריסות לשקם.
