האירועים האלימים בגבעת הקפיטול בוושינגטון הציתו את הדמיון הישראלי. ברשתות החברתיות ובעיקר בתקשורת המסחרית המשודרת והכתובה (שהתייצבה בתפקיד מגינת הדמוקרטיה העולמית), הופיעו הפרשנים והמומחים שגזרו גזירה שווה וסימטרית בין הנעשה בישראל ובין הנעשה בארה"ב. ועוד יותר מכך, בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המרד השפוף של הרב קנייבסקי
– פירוטכניקה מוגזמת ב"עובדה": הסיפור של שירה איסקוב מצמרר דיו
– פרשת אהוביה סנדק: שוטר נעצר בחשד לשיבוש חקירה
התזה הייתה ברורה, אבל באותה העת גם שטחית למדי: מה שקרה בארה"ב של טראמפ עלול להתרחש גם בישראל של נתניהו. מכאן נגזרת גם המסקנה הפוליטית שכמובן מוגשת לצופה בתנועה סיבובית, לגבי הסדר הפוליטי הנכון שצריך להתקיים במדינת ישראל בואכה הבחירות הבאות. מבחינה זו מה שקרה באולפנים ומעל הדפים בעקבות מעשה החוליגנים בארה"ב, היה לא יותר מאשר קמפיין פוליטי והרבה פחות מכך דאגה צרופה לדמוקרטיה בכללותה ולזו הישראלית.
כאשר פרשני התקשורת אומרים "סכנה לדמוקרטיה" הם למעשה מכוונים לתבנית רעיונית מסוימת שחבר הכנסת מטעם מרצ שרטט אותה עוד בהיותו במדים. לפיה, מנהיגות כריזמטית עושה שימוש בכלים שמעמידה הדמוקרטיה לרשותו, כדי לייצר מציאות פוליטית שסופה רמיסת שלטון החוק ורשויות השלטון. בסופו של דבר היא מביאה גם לשלטון ריכוזי וסמכותי המסב נזק בלתי הפיך לזכויות האזרח.
אם נרצה להמשיג זאת בכותרת, מדובר במודל הגרמני או במודל האיטלקי. הבעיה מתחילה ממש כאן, כי התפיסה המדריכה את הדמיון של שוחרי טובתה הנאמנים של הדמוקרטיה לגבי טיבה של זו היא שגויה בלשון המעטה. היא סובלת מחשיבה במונחים דיכוטומיים וקטגוריים ומחמיצה את המהות האמיתית של הדמוקרטיה.
דמוקרטיה היא צורת שלטון חמקמקה למדי ואפילו מורכבת. צ'רצ'יל הגדיר אותה כצורת המשטר הטובה ביותר פרט לאלה שכבר נוסו, ובכך שיקף את מהותה האמיתית החבויה מן העין ולעיתים קשה להבנה ולעיכול. זו המהות הדיאלקטית של הדמוקרטיה שהופכת אותה לשיטה טובה אבל לא משום שהיא מוחלטת אלא דווקא נוכח יחסיותה.
כאן צריך להבין כי הרעיון הדמוקרטי מבוסס כולו על תנועה בלתי פוסקת בין קצוות שיוצרת תווך. זו תנועה בין חתירה לליברליזציה מוחלטת של החיים הנדרשת לשם הבטחת החירות האישית, לבין חתירה לסדר הנדרש כדי להבטיח את יכולת הקיום במציאות של חופש בו איש הישר בעיניו יעשה.
זהו ריקוד עדין בין קצוות. בין חופש ובין מישמוע. בין חירות ובין סדר. בין גבול ובין אין-גבול. והתנועה הזו היא קריטית מאחר שהיא יוצרת את מרחב הביניים שבו יכולים להתקיים חיים אמיתיים, שיש בהם חירות המוגבלת על ידי סדר וסדר הכפוף למגבלות החירות. נפילה לאחד מן הקצוות, ואין זה משנה למי מהם, פירושה אנרכיה מוחלטת במקרה של עודף חירות, או למצער ריכוזיות לטוטליטריזם במקרה של עודף סדר.
זו הסיבה שחייב להתקיים איזון בין שני הקצוות. זו מהותה של דמוקרטיה מהותית, שרחוקה מאוד מהפרשנות המקובלת הטוענת שכל כולה ליברלית ולכן מחמיצה את התמונה הגדולה.
אם נשקפת בעת הנוכחית סכנה לדמוקרטיה העולמית הרי שלא מדובר בסכנה נוסח "המודל הגרמני", של גורמים אנטי דמוקרטיים המבקשים למוטט את השיטה הקיימת לטובת שיטה ריכוזית, אלא בסכנה שבאה מתוך חסידיה של השיטה הדמוקרטית. ולא זו בלבד מדובר באיום על אובדן היחסים הבריאים והדיאלקטיים שבין הקצוות, בין החירות ובין הסדר. וכל זאת מתרחש בהיפוך לטענת הפרשנים, דווקא בגלל עודף חירות ליברלית המאפיינת את הדמוקרטיות המערביות.
בצִלן של תופעות מסוכנות בהן רעיון החירות האישית המוקצנת, לצד ריסוק תפיסת הסמכויותיות וההתמסרות לפוסט מודרניזם המוחלט, שמטיל ספק בכל מה שמוגדר כמהות העומדת בפני עצמה, הפכו הדמוקרטיות המערביות לתמונת ראי של מיזם מגדל בבל התנ"כי. ממש כפי שלאחר מעשה התערבות האל, שבלל את לשונותיהם של מקימי המגדל, הם טולטלו למחוזות הסהרוריים של האנרכיה והכאוס.
אלה שפרצו לגבעת הקפיטול לא היו ייצוגים של "המודל הגרמני" אלא ייצוגים של המודל הדמוקרטי הפוסט מודרני המערער על המודל המהותי של הדמוקרטיה, ובמסגרת זו על הצורך במסגרת, כללים וסדר המאפשרים לחירות להתקיים מבלי לגלוש לאנרכיה. חלק מאותם כללים של הדמוקרטיה המהותית הם לא רק כיבוד שלטון החוק אלא קבלת הכרעת הבוחר.
מבחינה זו אם רוצים באמת להשוות את הנעשה בארה"ב לישראל אזי קו אחד אולטרה ליברלי ואנרכיסטי מחבר בין מפגיני הקפיטול, שסירבו לקבל את הכרעת הבוחר לבין מפגיני בלפור המתמידים מידי סוף שבוע בסירובם להכפיף את ראשם להחלטה הדמוקרטית של הבוחר בישראל. לאלה וגם לאלה שורש משותף המבקש לדרוס את הרכיב הממשמע, מארגן ומסדר של הדמוקרטיה שנעשה בשם הליברליזם חסר הגבול שלה. התוצאה בשני המקרים היא התמסרות מוחלטת לתפיסת הכאוס, לכאורה בשם אידאליזם מוחלט וטהור.
לא. אין בישראל חשש לאבדן הדמוקרטיה במשמעות "המודל הגרמני". אלה הצובאים על בלפור ואלה המצדדים בהם משולים לגמל שאינו יכול לראות את דבשתו. הם לוחמים את מלחמתם בשם אידיאל הקיצון הליברלי של הרעיון הדמוקרטי, מבלי להכיר בחשיבות נוכחות האידיאל ההופכי לו שמבטיח את הרעיון הדמוקרטי כולו.
מי שזקוק להוכחה לגבי נוכחותם המוקצנת של הזרמים הליברליים בחברה הישראלית, מוזמן להתבונן על שנת הקורונה ועל תופעות שכל מהותן באה להן מתוך הליברליזם הקיצוני דוגמת הזלזול בסמכות המשטרה, פריקת העול של הנחיות הממשלה שנועדו להבטיח את בריאות הציבור, ההתנהלות המתריסה של הקהילות הערבית והחרדית בניגוד לרוח האינטרס הלאומי והביקורתיות נטולת הגבולות וחסרת האחריות המטילה ללא הפסק דופי בהחלטות השלטון ומעודדת חוסר ציות אזרחי.
כל אלה אינם מלמדים כהוא זה על נוכחותו של "המודל הגרמני" המסכן את הדמוקרטיה בישראל. אבל הם מלמדים על נוכחותם המוקצנת של היסודות הליברליים שעלולים להוציא את הדמוקרטיה המהותית מהאיזון הקריטי המבטיח את קיומה בין חופש לבין מסגרת. בין חירות ובין סדר.
