מעטים מכירים את סיפורו המוזר של אנדרו ג'ונסון. נשיאה ה-17 של ארצות הברית רומם לתפקיד ב-15 באפריל 1865 לאחר ההתנקשות הטרגית באברהם לינקולן, ימים ספורים לפני סופה של מלחמת האזרחים האמריקנית. ג'ונסון היה במידה רבה ההיפך הגמור של קודמו: פוליטיקאי דמוקרטי מהדרום, תומך בעבדות שהתייחס באהדה לטענות המורדים, וקיבל את תפקיד סגן הנשיא כדי למתן את דמותו של לינקולן, שנתפס כקיצוני במסעו לאיחוד הרפובליקה ולשחרור העבדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "לא עוד מפלגה בתוך מפלגה": מאחורי פיצול לפיד-יעלון
– האירועים בצפון: נסראללה בוחן את הדופק של צה"ל
– ויכוח מוסרי-משפטי: האם ניתן למנוע חיסונים מאסירים?
הגעתו של ג'ונסון למשרד הבכיר ביותר גרמה לזעזוע בוושינגטון. לינקולן לא רק היה גאון פוליטי, הוא גם התווה מדיניות חדשנית אך מתונה שאמנם שאפה לאמנציפציה מלאה, אך גם לשימור החוטים הדקים שחיברו בין לבבותיהם של אמריקנים בכל מקום – מדיניות אותה אימצו ביתר שאת שני בתי הקונגרס. במקומו, הם קיבלו גזען מוצהר שהתכוון לתקוע כמה שיותר מקלות בגלגליה של ארה"ב בשנים הרגישות שאחרי המלחמה שקרעה אותה לשניים.
לכאורה הקרב היה נראה מאוזן. לג'ונסון היה כוח להטיל וטו על חוקים שהעביר הקונגרס, בעוד בכוחו של הקונגרס למנוע אישור פעולות ממשלתית של ג'ונסון. אולם מהר מאוד התברר ידו של איזה מוסד על העליונה. בתקופה בה לבנים בדרום יצאו למסעות הפחדה והרג בעבדיהם לשעבר, רוב גדול של הקונגרס ביטל את הווטואים של ג'ונסון והעביר על אפו ועל חמתו חוקים והחלטות להגנה ולהגדלת זכויות השחורים. כשג'ונסון רצה לפטר שר מלחמה רפובליקני מדי, הקונגרס העביר חוק שהגביל את יכולתו של הנשיא לפטר חברי קבינט. כשניסה לפטר אותו בכל זאת, הקונגרס פתח בתהליך אמפיצ'מנט שהיה חסר בו קול אחד כדי להדיח את ג'ונסון סופית. הנשיא ניצל, אך כוחה של הרשות המחוקקת על המבצעת הוכח מעל לכל ספק.
כמעט 150 שנה התנוסס דיוקנו של אנדרו ג'ונסון מעל עמודיהם של ספרי היסטוריה, מדע מדינה ומשפט חוקתי כדוגמה מצוינת לגאונותה של החוקה האמריקנית, שאיזוניה ובלמיה הצליחו למנוע את הצלחתו של דמגוג מסוכן שאיים לשבש את שיטת הממשל כדי להגדיל את כוחו. הספרים הללו כולם הפכו למיושנים ביום רביעי, בשעה 14:10 שעון וושינגטון די.סי, כשהחומות נפרצו ולגיונותיו של טראמפ נהרו אל תוך היכל הרפובליקה.
יש שראו את המצור על הקפיטול בשבוע שעבר כראשיתה של תקופה מסוכנת אף יותר בפוליטיקה אמריקנית; הכרזת מלחמה של ממש שתתפתח למרי אזרחי נרחב ולמהומות אלימות נוספות. ובהחלט ייתכן שלא ראינו את סופו של הבלגן הזה. אולם מבט מפוכח על האירוע מעלה מסקנה אחרת: זה היה פרכוסו האחרון של שרלטן.
אנדרו ג'ונסון אולי היה דוגמה קלאסית לנשיא גרוע, אך כשאלכסנדר המילטון וחבריו חיברו את החוקה, הייתה זו דמותו של דונלד ג. טראמפ אותה ראו בעיני רוחם. גבולותיה הנוקשים של החוקה נמתחו כדי לוודא שמאמציו של אדם כמוהו להילחם בקונגרס ירדו לטמיון. טוב עשו הדמוקרטים שמיהרו להגיש מסמכי הדחה נגד טראמפ בבית הנבחרים. טוב יעשו הרפובליקנים אם יצטרפו אליהם ויעבירו את המסר שהספיק להישחק מאז ימיו של אנדרו ג'ונסון: יש רשות אחת ששולטת בארה"ב, והיא לא הרשות המבצעת.
הקיסר האחרון
התנהגותו השערורייתית (ויש אומרים קרימינלית) של טראמפ עוד עשויה להתברר כברכה סמויה. כבר 100 שנה לפחות שבוושינגטון חוששים מהתפתחותה של "נשיאות אימפריאלית": מצב בו הנשיא נוטל לעצמו עוד ועוד כוח שהיה בעבר בידיו של הקונגרס בכל תחום. פרנקלין רוזוולט ביצע חלקים מה"ניו-דיל" תוך התעלמות מטרידה מהמחוקקים ויצר את משרד הרשות המבצעת של ארה"ב. נשיאים שונים – מהנרי טרומן ועד ג'ורג' בוש – יצאו למלחמות ללא האישור הדרוש. צווים מנהליים הפכו לקביים עבור מי שלא הצליחו להגיע לקונצנזוס עם הקונגרס.
מחוקקים רבים נותרו אמביוולנטיים כלפי התופעה הזו, בין אם משום שלא רצו לפגוע בה כל עוד הנשיא הוא חבר מפלגתם, ובין אם משום שהיה להם נוח יותר לגייס כספים ולנצח בבחירות נגד נשיא שקל להאשים אותו בכל דבר רע שקורה במדינה. העובדה שעד לשבוע שעבר נשיאים המשיכו לשחק בתוך הגבולות הפוליטיים המקובלים, הקלה אף יותר על קיבוע המצב.
אבל בטוויסט אירוני משהו, הרגע הקיסרי ביותר של טראמפ – כשכמו מרקוס אנטוניוס הוא שילח את בריוניו בסנאט – עשוי להיות הטריגר שנדרש כדי להחזיר את מוסד הנשיאות הזה לממדיו הטבעיים. קשה להאמין שהדמוקרטים יהיו מעוניינים בקיצוץ משמעותי בכוחו של הנשיא בדיוק כשאחד משלהם חזר לבית הלבן; וגם אם הרפובליקנים ישתלטו על בית הנבחרים והסנאט בעוד שנתיים, אי אפשר לדמיין אותם מחזירים את הנשיא לתפקיד "הפקיד הראשי" שדמיינו האבות המייסדים. אולם עצם הגעתה של ארה"ב לקרב הורדת ידיים שכזה, ונצחונו המוחלט של הקונגרס, עשויים להספיק כדי להתחיל את תהליך פירוק הקיסרות, וחזרתה של אמריקה לשורשיה הרפובליקניים.
ווטאבאוטיזם מהסוג הנבזי
ואיך אפשר לסיים בלי כמה מילים על אלימות פוליטית. אחת התגובות האוטומטיות שהשמיעו חסרי טאקט או תבונה בזמן שחלונות הקפיטול נשברו ואוצרותיו נבזזו היו "אבל אנטיפה" או "אבל בלאק לייבס מאטר". כמובן שמדובר בווטאבאוטיזם מהסוג הנבזי ביותר, שמשחרר את מפיציו מהצורך לעשות חשבון נפש, ועל הדרך מעניק לגיטימציה לפורעים אלימים. אין שום הצדקה למעשיהם של הטראמפיסטים ביום רביעי, הם ורק הם אחראים למעשיהם.
אבל עם עובדה אחת קשה להתווכח: שנים של התפרעויות אלימות, מצורים על בתי משפט ועיריות, שריפת שכונות שלמות, בזיזת חנויות, וכן – גם כמה מקרים של רצח – עברו כמעט ללא גינוי על ידי גופי תקשורת מרכזיים ופוליטיקאים שחששו להפסיד את הצבעתם ותמיכתם של הפורעים ותומכיהם. כתבים סיפרו על הפגנות "שקטות בעיקר" בזמן שמאחוריהם רחובות שלמים עלו בלהבות. סגנית הנשיא הנבחרת תמכה בגיוס כספים לתמיכה במי שהכו שוטרים ובזזו עסקים קטנים.
כך נראית מציאות שבה אלימות כשרה, כל עוד היא משרתת את הצד שלך. היה מעודד לראות רפובליקנים רבים מגנים בחריפות את מעשי האספסוף ודורשים צעדים משפטיים נוקשים נגדם. אך יותר מדי אחרים שתקו, וחברי המפלגה היריבה לא הפגינו הבנה אמיתית של הבעיה כשניסו להשתמש מאז במעשיהם של הטראמפיסטים כדי להעניק הילת קדוש מעונה למפגיני בלאק לייבס מאטר של הקיץ האחרון. רק רע יכול לצאת מזה.
