על אף ההכחשות משני הצדדים, השמועות על חבירה אפשרית של כחול לבן לימינה מסרבות לגווע. למי שרגיל להתבצר בפוליטיקה של ימין־שמאל, רעיון כזה הוא בבחינת לא יעלה על הדעת, אבל לא בטוח שנכון לדחות אותו על הסף. כל זאת בתנאי שמדובר על הצטרפות של כחול לבן לימינה כולה כולל בצלאל סמוטריץ' (אין להתרגש מהקולות העצמאיים שהוא משמיע כרגע; הם חלק מהמשא ומתן על מקומות ברשימה), ושבראש הרשימה יעמוד נפתלי בנט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האירועים בצפון: נסראללה בוחן את הדופק של צה"ל
– מאות תלמידי ישיבות הסדר התנדבו למערך החקירות האפידמיולוגיות
– ח"כ פינדרוס: "ההנהגה החרדית יצאה מחוזקת מהקורונה"
הבשורה הגדולה של מהלך כזה היא פיוס לאומי. הציבור הישראלי מאס בשנאה בין ימין לשמאל, בהסתה ובפסילות ההדדיות. בניגוד לנתניהו, הן בנט, סמוטריץ' ואיילת שקד והן בני גנץ הם אנשים של שיתוף פעולה המבוסס על חברות, הקשבה וכבוד הדדי. רשימה שהבשורה שלה היא עצם ההליכה המשותפת של השמאל הציוני עם תנועת ימין מובהקת היא דבר שרבים מצפים לו.
אבל במהלך כזה יש הרבה יותר מפיוס לאומי פוליטי. יש בו גם תיקון השבר העמוק שמאפיין את החברה הישראלית. השבר הזה נעוץ במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון שהובילו גוש אמונים והציונות הדתית, ובהתנגדות שהוא עורר בחוגי השמאל. הרקע לא היה רק חילוקי דעות מדיניים; השמאל דאז, צאצאי הדור החלוצי, חש היטב שגוש אמונים נוטל ממנו את שרביט הובלת התחייה ומסכן את ההגמוניה שלו. זה היה הרקע לשנאה ולדמוניזציה של שלום עכשיו ותנועת העבודה כלפי המתנחלים.
במבט היסטורי מפעל ההתנחלות ניצח, גם אם טרם הושלם. שלום עכשיו איננה, גם מפלגת העבודה גוססת. חבירה של כוח משמעותי מתוך השמאל הציוני לימינה היא הודאה בניצחון הזה. היא תביא לסיומו את מסע הדה־לגיטימציה למתנחלים, ותכיר במפעל ההתנחלות כהמשך הטבעי של דור התקומה. אם בני גנץ מכפר־אחים וההתיישבות העובדת, איש המרכז־שמאל והממסד הביטחוני, יצטרף לבנט הסרוג, הוא יעביר בכך את מקל ההנהגה מהשמאל הציוני ההיסטורי למתנחלים ולכיפות הסרוגות.
אבל לסגירת המעגל הזו יש משמעות היסטורית עמוקה גם ביחס לעתיד. היא יוצרת בסיס משותף בין ימין לשמאל, שהוא תנאי ליצירת הקומה השנייה של תהליך התחייה. החזון שהציונות הדתית אמורה להציב לחברה הישראלית איננו "ישראל דתית", אבל בהחלט "ישראל יהודית". וישראל לא תהיה יהודית בלי שיעמוד בראשה כוח ציבורי מרכזי כמו הציונות הדתית ושכבת תלמידי החכמים של ארץ ישראל שהיא הולכת ויוצרת. כבסיס פוליטי לבניית השלב הבא של שיבת ציון חייבת הציונות הדתית להיפתח למעגלים נוספים ולהכיל אותם. חבירה לכחול לבן יכולה להיות תחילת הפריצה החיונית של הכיפות הסרוגות ללב הציבוריות הישראלית.
לא רק בגלל המצוקה הפוליטית העלה גנץ את האפשרות הזו; הוא ורוב מי שנותרו בכחול לבן אינם זרים למסורת היהודית, וחבירתם לכיפות הסרוגות טבעית. דווקא דמויות כאלה, שהן לא "דתיות" אבל מחוברות היטב למסורת, חיוניות לבנייה משותפת של חזון ישראל היהודית.
גם במובן הפוליטי יש ערך להתמודדות המשותפת. בנט מנסה עדיין לסחוט טיפות אחרונות מנושא המגפה והפרנסה, אבל נראה שהלימון הזה סחוט עד תום. דגל הפיוס הלאומי, לא בדיבורים וסיסמאות אלא במעשים, עשוי להעניק לימינה תנופה חדשה, לסגור את הפער בסקרים בין בנט לסער, וליצור מומנטום שעשוי להחזיר אותו לעמדה של חלופה ראשית לנתניהו.
בכל מקרה, אסור שהחבירה הזו תביא להיפרדות מסמוטריץ', כפי שלכאורה התנה גנץ. אם מפסיקים באמת את הפוליטיקה של הפסילות זה חייב לכלול את סמוטריץ' ואת הציבור שהוא מייצג. לבנט גם אסור לאבד את הבסיס האידאולוגי והסוציו־פוליטי שלו. אבל החשוב ביותר הוא שסמוטריץ', ואנשי הבית היהודי שנקווה שיצטרפו בקרוב לימינה, ייתנו גיבוי למהלך הזה. זהו מהלך מהפכני, והוא יעורר הרבה מחלוקות והתנגדות בין תומכי ימינה. לבנט אין כרגע אשראי ציבורי למהלכים פורצי דרך כאלה; הוא בזבז אותו על הרפתקת נטישת הבית היהודי. עכשיו הוא זקוק לגיבוי ציבורי רחב ככל האפשר.
ראשוני המתנחלים מעולם לא ראו ניגוד בינם ובין השמאל הציוני ההיסטורי; הם תמיד ראו בעצמם המשך טבעי שלו ושל מפעלו. הנסיבות הן שהביאו לקרע בין הכיפות הסרוגות לשמאל הציוני ולפרימת הברית ההיסטורית ביניהם. עכשיו, אמנם תוך חילופי מקומות ותפקידים, אפשר לחדש אותה ואת האידיאליזם שעמד בשורשה, ולהתחיל לבנות יחד את הקומה השנייה של התחייה הישראלית.
