פיצולים ולא חיבורים. אם שלוש מערכות הבחירות האחרונות עמדו בסימן חיבורים זו הנוכחית עומדת בסימן הפוך של פיצולים, בתוך גוש הימין ובתוך גוש השמאל. הפוליטיקה הישראלית מתכנסת ובמהירות לשלב הפוסט מודרני שלה המאופיין בשקיעת מושגים פוליטיים יציבים (כמו "גוש", "אידיאולוגיה", "דרך") לטובת טשטוש רעיוני וגודש ישויות פוליטיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
פשע, סוף: משטרת ישראל לוקחת את החוק בחזרה לידיה
פירוטכניקה מוגזמת ב"עובדה": הסיפור של שירה איסקוב מצמרר דיו
ספקנות ניטרלית היא תבלין מוצלח, אבל מנה עיקרית עלובה
רק אני יכול. כחלק מהתפרקות הסדר הפוליטי היציב ממשיכה לבלוט, וביתר שאת, תופעת הכוכבנים, המעידה על רמת מגלומניה גבוהה של הפוליטיקאים הישראלים. זה החל עם גנץ במערכות הבחירות האחרונות ויחד עימו סוללת אנשי "כחול לבן", וממשיך ביתר שאת עם פוליטיקה פרסונלית של שמות נוצצים יותר ונוצצים פחות שמבטיחים כל אחד גאולה, לא יותר ולא פחות. שאשא ביטון, חולדאי, איזנקוט (שכבר לא..), דן הראל, מירב כהן ונוספים הם חלק ממגמה זו המלמדת על ריקנות מערכתית.
קורונה פוליטית. את קמפיין הבחירות שלו החל נתניהו במצב לא משופר במציאות של נגיף הקורונה. מגפה ובחירות – לא הולכים טוב ביחד. תשאלו את טראמפ שהפסיד הן בגלל השתוללות המגפה והן בגלל הכחשת הקורונה. אצל נתניהו הסיפור מעט שונה: אין הכחשת קורונה, אבל המגפה גורמת לציבור עצבנות יתר על החיים ההדוניסטים שהתאדו. ועם זאת, המהלך האסטרטגי של נתניהו לחיסון כל אזרחי ישראל עד סוף מרץ הוא נקודת תפנית פוליטית. התחזקות הליכוד בסקרים היא אינדיקציה ראשונה לכך.
כאן זה לא ארה"ב הפרוגרסיבית. תיקי נתניהו, מעמד בית המשפט, ההפגנות, ושלטון החוק – כל אלה לא יעמדו במרכז מערכת הבחירות. מכאן שהפוטנציאל האלקטורלי לסדר יום ליברלי הוא מוגבל למדי לסדר גודל של 20 פלוס מנדטים של המצביע המרכז תל אביבי (מצביעי חולדאי, הורוביץ ולפיד). במובן הזה, מה שאנחנו רואים מזה תקופה ארוכה בסקרים משקף את גודלו האלקטורלי האמיתי של השדה השמאלי המובהק של המפה הפוליטית.
כיווץ מפלגות הימין ? ימינה היא מפלגת ימין מובהקת שתלתה את נעלי האידיאולוגיה הפוליטית שלה בעבור סדר יום שמבוסס על משבר הקורונה. היא כנראה תהיה אחת הנפגעות העיקריות מ"יציאת מצרים" בהקשר של התגברות על הנגיף ותהליך ההתחסנות. גם את התופעה הזו רואים כבר בסקרים. ממפלגה פוטנציאלית של 20 מנדטים, המספרים צונחים לכיוון העשרה. ישנו סימן שאלה האם ריצה נפרדת של בצלאל סמוטריץ' המוכשר, אבן הפינה של הציונות הדתית, תסייע לבנט, חרף מה שאומרים הסקרים. היא עלולה להסתמן כחרב פיפיות: בפעם הלפני אחרונה כאשר העזו בימינה להתמודד בלעדיו הם סיימו את מערכת בחירות מתחת לאחוז החסימה.
כיוון מפלגות הימין – המשך. גדעון סער הוא המתמודד העיקרי מול נתניהו. נקודה. גם בהתאמה לראשות הממשלה. הוא ימין מובהק. רץ על 'הטיקט' של החזרת עטרת הליכוד והימין ליושנה ותיקון המחנה. סדר היום הפוליטי שלו מבוסס על תמהיל של "נתניהו האיום" וכישלון ניהול משבר הקורונה. בהינתן מה שחווה כעת "ימינה", הרושם הוא שגם "תקווה לישראל" אולי תגיע להרבה פחות ממה שצופים לה הסקרים ויחול תהליך 'שיבת ציון' של מצביעי "ליכוד" למפלגת האם.
היום שאחרי. הסיכוי להזיז את נתניהו מכס ראשות הממשלה אינו טמון ביצירת איחוד מפלגות נוסח "כחול לבן", שניסתה לגבש את עצמה כהגמוניה שלטונית חליפית, והפעם לא תעבור את אחוז החסימה. הדבר קשור ליכולת ליצור ברית פוליטית אד-הוק בין מפלגות קטנות ובינוניות משמאל ומימין נגד נתניהו. אתגר החיבורים דילג לפיכך מ"היום שלפני" הבחירות ל"יום שלאחריו". לכאורה, הסקרים מנבאים מציאות שבה גוש אנטי-נתניהו עומד על 64 מנדטים ויותר, אבל בנקודה הזו יחל להיווצר המתח שבין הפוליטיקה לאידיאולוגיה שלמרות נסיגתה היא עדיין נוכחת במרחב הפוליטי-ציבורי.
שאלת ההצדקה. בנסיבות של מתח בין השאיפה הפוליטית (להחליף את נתניהו) לבין האידיאולוגיה (ממשלת ימין) תעלה שאלת יכולתם של בנט וסער, ראשי מפלגות הימין "המחופשות", לשבת בחברותא עם המרכז התל-אביבי הליברלי של מר"צ, "הישראלים" ו"יש עתיד". על הרשימה המשותפת נדלג (ראה להלן). לכאורה בעולם הפוליטי המאוד ריאליסטי ופרגמטי זה אפשרי. אולם צריכה להיות לכך הצדקה מאוד גדולה שניתן יהיה למכור אותה לציבור. תנאים של מגפה משתוללת – זו הצדקה חזקה. אבל אם נתניהו יגמור את המגפה עד לבחירות, היא תלך ותיחלש, ובמקביל תחריף את הדילמה של הטוענים מימין לכתר המחנה.
הערבים לקואליציה ?! סיכוי קלוש. חיבורים פרקטיים בין פרלמנטרים ערבים ויהודים תמיד היו, גם מהצד הימני של המפה. נתניהו לא המציא את השיטה, אבל בהחלט עשה למען המגזר הערבי יותר מכל מנהיג שמאל אחר בישראל. ובכל זאת, חרף הנכונות לראות בנציגים הערבים שותפים למהלכים פוליטיים הרי שהסיכוי לפריצת העיקרון של ישיבת מפלגה ערבית לא-ציונית בממשלה ציונית הוא נמוך. הגבול ההיסטורי העליון היה הקמת הגוש החוסם בתקופת ממשלת רבין השנייה. לפיכך הרשימה המשותפת תהיה אולי חלק מהגוש האנטי-ביביסטי עד להרכבת הממשלה, אבל לא תהא שותפה בה.
מספר המפתח. 4-5. זהו מספר המפתח. לפחות מבחינת נתניהו, ובהיפוך מסוים – של כל מתנגדיו. היעד של הליכוד הוא כרגע עוד 4 עד 5 מנדטים. אם מפלגת השלטון תגיע לסדר גודל של 35 מנדטים, בצירוף ה-16 של החרדים (בסך הכול 51 מנדטים) הוא בעמדה טובה לפרק את המחנה היהודי-ציוני של "רק לא ביבי", בואכה צירופו של נפתלי בנט. אמנם האחרון לא יוכתר כראש ממשלה (סיכוי שגם כך אינו גבוה), אבל ישב בממשלת נתניהו, הפעם כשותף בכיר, אם לא ה-בכיר, בה' הידיעה.
חמישיות. הפוליטיקה בישראל עושה דרכה למחוזות "הפוסט": גודש, פיצולים, חיבורים אד-הוק, רפיון אידיאולוגי, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. המפה הפוליטית ביום שאחרי הבחירות תהיה תבנית של ריבוי מפלגות קטנות ובינוניות ומפלגה אחת גדולה (הליכוד). הקושי להרכיב ממשלה יציבה – יוותר בעינו. בנסיבות שבהן הליכוד יהיה מחוץ לתמונה והממשלה הבאה תישען על הסכמות בין המפלגות הבינוניות והקטנות, תרחיש ההתפרקות של "כחול לבן" עשוי לחזור על עצמו בהיבט הלאומי ושעון החול יתקתק דרך הרבה מופעי אגו עד לבחירות מספר חמש.
