שוב ושוב חזרו מגישי הטלוויזיה על הקלישאות בדבר "יום שייזכר לדיראון", "אירוע חסר תקדים" ועוד. אבל הפעם היה לקלישאות כיסוי: התמונות שנראו השבוע בוושינגטון אכן היו חסרות תקדים ואכן ייזכרו לדיראון. כל כך הרבה עמלו אבות האומה האמריקנית על חוקה המאזנת בדקדקנות בין רשויות השלטון. וכל זה לא עמד מול הרגע שבו נשיא חסר עכבות שלהב את תומכיו לבצע לינץ' בהליך העברת השלטון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאות תלמידי ישיבות הסדר התנדבו למערך החקירות האפידמיולוגיות
– תמיד באופנה: מתכונים מפתיעים למעודן שבאגוזים
– ח"כ פינדרוס: "ההנהגה החרדית יצאה מחוזקת מהקורונה"
הדמוקרטיה המודרנית בנויה על הייצוגיות. הציבור אינו שולט במדינה באופן ישיר, אלא באמצעות נבחריו. אלה מבינים שכוחם זקוק גם לריסון, ולכן מאפשרים מגוון אמצעי בקרה: הפרדת רשויות, מבקר מדינה, ביקורת שיפוטית גם על החלטות הממשלה והכנסת.
הטכנולוגיה העכשווית, ובעיקר הרשתות החברתיות, מאפשרת לשליט ולתומכיו לדלג מעל כל הבירוקרטיה המייגעת הזאת, ולנהל ביניהם דיאלוג ישיר. להמון מטבעו אין סבלנות לכל הממבו־ג'מבו של הפקידים שרק תוקעים מקלות בגלגלים ומי בכלל בחר בהם. הרשתות נתנו להמון מגבר עוצמתי לבטא את חוסר הנחת הזה, וכשלשליט זה נוח הוא מלבה באותן רשתות ממש את רגשות הזעם. אין יותר צורך בפרלמנט, מערכת משפט, שומרי סף, תקשורת. השליט והעם ידלגו על כל אלה וינהלו ביניהם דיאלוג ישיר, וכמובן יבהירו שזו בכלל "דמוקרטיה במיטבה", כמו שהאתונאים התכוונו לה.
טעות. באתונה הייתה אמנם דמוקרטיה ישירה, אבל הנהנים ממנה היו רק גברים בעלי רכוש. נשים ועבדים היו מחוץ לתחום. הדמוקרטיה המודרנית נבנתה מלכתחילה על יסודות אחרים; על ההבנה שדיקטטורה היא דבר מאוד מסוכן אבל שגם בדמוקרטיה יש סכנות, ולכן צריך ליצור בה איזונים ובלמים לכוחו המסוכן, האלים, של ההמון. לא במקרה, גם כל הבכירים הרפובליקנים, מסגן הנשיא ומטה, נחרדו מהפוטש שארגן להם טראמפ.
כמה דברים ראוי ללמוד מתמונות השבוע בוושינגטון. האחד – גם כשהטכנולוגיה מאפשרת אחרת, ראוי לשמור על כללי הדמוקרטיה הייצוגית, כולל האיזונים והבלמים שבהם, ולא להתפתות לעקוף אותם. לקח שני: טענות נגד האליטות והממסד הן לגיטימיות. גם הם עלולים להשחית את דרכם בעקבות הכוח שניתן להם. אבל המקום לבירור הטענות הוא במערכות שהדמוקרטיה כבר יצרה: מערכות המשפט והתקשורת.
והעיקר: צריך להיזהר מטיפוחם של נמרים שאחר כך יהיה קשה לרדת מגבם, והם עלולים להידרדר לפעולה עצמאית, מרחיקת לכת אפילו במושגי מי שטיפח אותם. הזהירות נוגעת למילים ולמנגינה גם יחד: זהירות ממילים שמאשימות מערכות שלמות באופן גורף, כשהכוונה בעצם היא לאנשים מסוימים, וזהירות ממנגינות של שלהוב יצרים במקום טיעון ענייני.
מה מכל זה רלוונטי לישראל 2021? למרבה הצער, די הרבה. בנימין נתניהו זהיר ואחראי יותר מדונלד טראמפ. הוא גם מחובר יותר ממנו לממסד, ומבין את כללי הדמוקרטיה הייצוגית ובלמיה. אבל ככל ששלטונו מתארך, ובוודאי כששלטונו נתון בסכנה, גם הוא מתפתה לעקוף את המערכות ולנהל דיאלוג ישיר ומסוכן עם תומכיו. דיאלוג שבו גם הוא טוען, מאחורי ים של מילים מכובסות, ששלטונו נחטף בידי האליטה המשפטית. ואת מה שהוא לא מעז לומר במילותיו משלים בשבילו בנו, שסגנונו טראמפי, ויחד הם עלולים להביא לתוצאות דומות. האם מישהו מוכן לערוב לכך שתמונות של תומכי נתניהו פורצים לאולם משפטו (אם בכלל יתחיל) אינן אפשריות?
נתניהו כבר נכווה ברותחין, כאשר ביקש להיבנות מהתסיסה בימין בעקבות הסכמי אוסלו וגל הטרור שבא אחריהם. הוא אמנם ביקש אז מתומכיו לא לכנות את רבין בוגד, אבל לא אמר שכל הסתה אישית נגד המנהיג מסוכנת, ושיש לתקוף רק את הדרך ולא לסמן את האדם. באופן אירוני, הפוליטיקה הפרסונלית שהוא נהנה ממנה אז פוגעת עכשיו גם בו, אבל הוא מוגן הרבה יותר מכפי שהיה רבין. יתר על כן: היום, כשהוא עצמו מאוים, הוא לא מהסס להחריף עוד יותר את אותן שיטות נלוזות, ולהמשיך ולסמן את אנשי מערכות אכיפת החוק, ויחידים ספציפיים בתוכן, כאחראים לגנבת השלטון מן הציבור. גם הוא צריך להיזהר מלנסות לרכוב על גב הנמר.
